תניא

ואחר הדברים האלה הגלויים וידועים לכל, נחזור לעניין ראשון, -

אודותו מדובר באגרת זו, בענין הכעס שהוא כעובד עבודה זרה, והינו במילי דעלמא, -

בעניני העולם, כי "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים" , -

ומכיוון שהכל בידי הקדוש ברוך הוא, הרי שאין מה לכעוס, מה שאין כן בעניני יראת שמים יש מקום לענין הכעס, ולכן במילי דשמיא לאפרושי מאיסורא

-

כשמדובר בענינים של יהדות ויראת שמים, להפריש יהודי מלעשות איסור, לא שייך האי טעמא דאמרן, -

לא שייך הטעם שנאמר לעיל, בעניני העולם, שהם בידיו של הקדוש ברוך הוא, אשר לכן אין מה לכעוס על מי שגרם לו את הנזק וכדומה, וכמו שכתוב : "ויקצף משה", והינו משום -

מפני, כי ה' הקרה לפניו מצוה זו, לאפרושי מאיסורא, -

לפרוש מאיסור, כדי לזכותו: -

ההיפך ממש מכפי שהדבר לגבי נזק בעניני העולם, כפי המוסבר לעיל.

אך זהו -

כל זה מדובר, כשיש בידו למחות -

ולהניא את חברו בקצפו וכעסו על חברו; -

אז מותר לו לכעוס בענינים של יהדות ויראת שמים, כפי שהיה הדבר במשה רבנו, אבל כשאין בידו למחות, כגון -

כמו למשל, נכרי -

גוי, המדבר ומבלבלו בתפלתו, אם כן -

מתעוררת השאלה, מה זאת עשה ה' לו, -

שגוי יפריע לו בתפלתו, אין זאת כי אם כדי שיתגבר ויתאמץ יותר בתפלתו, בעמק הלב ובכונה גדולה כל כך, עד שלא ישמע דבורי הנכרי. -

שכן, הוא יהיה כל כך שקוע בתפלתו, שאין הוא שומע כלל את הנעשה סביבו. אך שלמדרגה זו צריך התעוררות רבה ועצומה. ועצה היעוצה להתעוררות זו, היא מ -

ההתבוננות ב- ענין זה עצמו, כשישים אל לבו ויתבונן ענין ירידת השכינה כביכול, "ותרד פלאים" , להתלבש ניצוץ מהארתה -

בתוך הקליפות, אשר היא בבחינת גלות בתוך הקליפות דרך כלל להחיותם, -

באופן כללי הארה זו היא בגלות בתוך הקליפות, כדי להחיותן, ועתה הפעם ניצוץ הארתה מתלבש בבחינת גלות דרך פרט בדבור נכרי זה, המדבר דברים המבלבלים עבודת ה', היא כונת התפלה, -

שברצון הגוי להפריע לתפלה זו, וכמו שנתבאר לעיל, כי "זה לעמת זה וכו'", -

עשה אלקים, ודבור העליון מתלבש בדבור התחתון וכו', -

כלומר בחינת הדיבור שלמעלה מתלבשת בדרגה תחתונה בדיבור, ועל ידי השתלשלות היא יורדת עד להחיות את הקליפות, וזהו ממש "אשר שלט האדם באדם לרע לו" -

כלומר, במקרה זה, שהגוי יש בו, בבחינת גלות, ניצוץ של קדושה, מנצל את הניצוץ להפריע ליהודי בתפלתו, הרי זה ממש כפי שקליפה שולטת בקדושה, וזאת כדי להוסיף חיות בקדושה, להתפלל ביתר כוונה. הרי בשעה שאדם יתבונן בירידה הגדולה והנפלאה של השכינה בגלות, שהיא במיוחד בענין זה עצמו של הגוי המפריע לו בתפלתו - יעורר דבר זה עצמו את האדם להתפלל ביתר כוונה, שתהיה כבר גאולת השכינה ובלשון רבנו הזקן: דהינו שעל ידי זה -

על ידי ההתבוננות בכל האמור, מתעורר האדם להתפלל יותר בכונה מעומקא דליבא, -

מעומק הלב, עד שלא ישמע דבוריו. -

של הגוי. מכל האמור מוסברים דברי הבעל שם טוב ב"צוואת הריב"ש", שהגוי המדבר בשעת תפלתו של יהודי ומפריע לו בכך, הרי השכינה היא בהתלבשות בזה - שכן, לכל דבר בעולם יש ניצוץ של קדושה, והוא במצב של גלות בתוך הגוי, ויתירה מזו - יש בכך מכוון חיובי, להביא את היהודי להתבוננות בגלות השכינה ולתפלה ביתר כוונה. ומה שכתב המלקט -

של "צוואת הריב"ש", "שרתה" -

שהשכינה "שרתה" בגוי, לא ידע לכון הלשון בדקדוק, כי הבעל-שם-טוב ז"ל היה אומר דברי תורה בלשון אחר ולא בלשון הקדש, -

במילא מלקט התורות בלשון הקודש כתב רק את התוכן ולא את לשונו של הבעל שם טוב, והוא טעה בביטוי הנכון של תיאור האופן איך השכינה בגלות בתוך הגוי, ורצה לומר "נתלבשה", -

לא "שרתה" שמשמעותה ענין של גילוי שכינה, כי אם "נתלבשה", והינו בבחינת גלות. -

ולא גילוי. וזהו -

מה שכתוב שם: "ובפרט אם הוא נכרי כו'", -

שלפי הפירוש שהכוונה היא להשראת השכינה, מדוע שתהיה השראת השכינה בגוי המדבר ומפריע ליהודי בתפלתו, יותר מאשר ביהודי? - אלא שאז -

בגוי, היא -

השכינה, בחינת גלות ביותר. ואין לתמה אם ניצוץ מן הארת שכינה נקרא -

ב"צוואת הריב"ש", בשם "שכינה", דהא אשכחן -

שהרי מוצאים אנו, שאפלו מלאך נברא -

לא ניצוץ של השכינה, נקרא בשם ה' בפרשת וירא -

בפסוק : "ויאמר אד' אל נא תעבור מעל עבדיך", לפרוש הרמב"ן, -

שאברהם אמר כך לאחד המלאכים שבאו אליו, וכמו שכתוב : "ותקרא -

הגר, שם ה' הדבר אליה וכו'", -

שם כתוב במפורש, בפסוקים שלפני זה, שמדובר אודות מלאך. וכהאי גונא טובא. -