תניא

והנה, נפש האדם, -

היהודי, ידוע לכל שהיא כלולה מי' ספירות: חכמה בינה דעת וכו'. -

כמבואר ב"תניא" חלק א' פרק ג', ואף שכלן -

כל עשר הכוחות שכנגד עשר הספירות, באים מ"רוח פיו" יתברך, כדכתיב: -

כמו שכתוב: "ויפח באפיו כו'", -

נשמת חיים", הלשון "ויפח" מורה שהנשמה באה מהרוח והחיות הפנימיים שנופחים מבפנים, כמוסבר בפרוטרוט ב"תניא" חלק א' פרק ב' וחלק ג' פרק ה', מכל מקום -

יש קשר בין כל אחד מעשרה הכוחות לבין כל אחת מעשר הספירות שלמעלה, דרך פרט - חכמה-בינה-דעת שבנפשו הן דוגמא לחכמה-בינה-דעת שבי' ספירות, -

שלמעלה, המכונות בשם "אבא" ו"אמא"; -

כמו שכתוב בזוהר שחכמה דאצילות נקראת "אבא", ו"בינה" נקראת "אימא", וספירת ה"דעת" נכללת בשתיהן, כפי המוסבר בחסידות, ומדות אהבה ויראה וכו' שבנפשו -

של יהודי - הן דוגמא למדות שבי' ספירות, -

דאצילות, הנקראות בשם "זעיר אנפין"; וכח הדבור שבנפשו דוגמא לדבור העליון, הנקרא בשם "מלכות" ו"שכינה", -

כפי שהוסבר לעיל. ולכן -

כיוון שדיבורו של יהודי הוא דוגמא לדיבור שלמעלה, לשכינה, כשמדבר דברי תורה - מעורר דבור העליון ליחד השכינה, ומשום הכי קיימא לן

-