פרק יב.בפרקים הקודמים הסביר רבנו הזקן ש"צדיק" הוא מי שהטוב של נפשו האלקית גובר על הרע של נפשו הבהמית, עד כדי גירושו של הרע. "רשע" הוא מי שהרע של נפשו הבהמית גובר על הטוב של נפשו האלקית ומביא את האדם לחטוא במעשה, בדיבור, במחשבה.

בפרק י"ב יסביר רבנו הזקן את מדריגת ה"בינוני", מדריגה שבין "צדיק" ל"רשע" - שזהו מי שבהנהגתו המעשית, במחשבה, דיבור ומעשה, ידה של הנפש האלקית, ביחס לנפש הבהמית, היא על העליונה, ואין היא נותנת לנפש הבהמית לשלוט אף לא על חלק מן הגוף, ואפילו לא לרגע קט, על-ידי הרהור במחשבה לא טובה, בדיבור לא טוב, ובודאי שלא בעשיית משהו רע בפועל. לבושי הנפש האלקית ב"בינוני", הם בלבד, יש להם השליטה על גופו של האדם, בכל הקשור למחשבה, דיבור ומעשה - לחשוב ולדבר דברי תורה ולקיים מצוות במעשה, ואילו כשמדובר ביחס ל"עצם" הנפש האלקית ול"עצם" הנפש הבהמית, ביחס לכוחות השכל והמדות שלהן - אין לנפש האלקית עליונות על הנפש הבהמית. כלומר, הנפש הבהמית שלו, עדיין יש בכוחה, להתאוות לעניני עולם, אלא שהנפש האלקית בולמת אותה ואינה נותנת לתאוות אלו לבוא לידי ביצוע מעשי.

והבינוני הוא שלעולם אין הרע -

של נפשו הבהמית, גובר כל כך לכבוש את העיר קטנה -

הגוף שנקרא ''עיר קטנה'', שעל השליטה עליו מתנהלת המלחמה בין הנפש האלקית לבין הנפש הבהמית, להתלבש בגוף להחטיאו; -

אין הרע של הנפש הבהמית מתגבר בו אף פעם, להביאו לידי חטא ממש. דהיינו, ששלשה לבושי נפש הבהמית שהם מחשבה דבור ומעשה שמצד הקליפה -

מחשבות שאסור לחשוב אותן, דיבורים שאסור לדבר בהם ומעשים שאסור לעשותם, שכפי שכבר הוסבר, יונקים חיותם מהקליפה ו''סטרא אחרא'' - שלשה לבושים אלה של הנפש הבהמית, הם אצלו במצב ש אין גוברים בו על נפש האלקית להתלבש בגוף, במוח -

שהמוח יהרהר במה שאסור - ''לבוש המחשבה'' של הנפש הבהמית, ובפה -

לדבר דיבורים אסורים - ''לבוש הדיבור'' ובשאר רמ"ח אברים, -

בשאר מאתים ארבעים ושמונה אברי האדם, לעשות בהם את מה שאסור - ''לבוש המעשה'', להחטיאם ולטמאם חס ושלום, -

ועל-ידי-כך להיקרא ''רשע'', רק שלשה לבושי נפש האלקית, הם לבדם מתלבשים בגוף, -

מצד אחד הוא מדגיש, שלבושי הנפש הבהמית לא ישלטו אף פעם על הגוף, ומצד שני - שלבושי הנפש האלקית ישלטו תמיד בגוף, שהם -

לבושי הנפש האלקית, הם: מחשבה דבור ומעשה של תרי"ג מצות התורה, -

הנפש האלקית רק היא שולטת במוח, בפה ובשאר אברי האדם, ומשתמשת בהם לצורך עניניה היא בלבד, ולא עבר עבירה מימיו, -

הערת כ"ק רבינו: "הקושיא ידועה", כלומר, מה שרבנו הזקן אומר כאן, ש"בינוני" הוא מי שלא עבר עבירה מימיו, ידועה הקושיא על כך: הרי יתכן הדבר שיהודי ייכשל חלילה בעבירה ויחזור בתשובה כראוי, ובעבודתו, אחרי התשובה, יעמיד את עצמו במדריגת ה"בינוני"? (שכן, אחרי "תשובה" יכול, הרי, האדם להגיע אפילו למדריגת "צדיק", ובודאי שהוא יכול להגיע למדריגת "בינוני"!) "ולפענ"ד - ממשיך כ"ק רבינו בהערתו - הפי' - שבינוני הוא שמצבו ( כעת) הוא כזה שמושללת עשית עבירה בעבר או בעתיד (אף שאז נסיונות ומלחמת היצר באופן שונה משל עתה, כי בלאה"כ - הוא עכ"פ רשע בכח, ואין זה בינוני בתכלית, ועיין תניא פ"ל)". הרבי מתרץ את הקושיא כך: מה שרבנו הזקן אומר "ולא עבר עבירה מימיו" אין הכוונה כפשוטן של מלים, ש"בינוני" לא חטא כלל במשך ימי חייו: "בינוני" נקרא מי שבמצבו הפנימי- רגשי הנוכחי מן הנמנע אצלו להיכשל בעבירה, גם בעבר וגם בעתיד; כ"בינוני" לא היה חוטא, וממילא - הוא לא חטא. כלומר: לפי מצבו הנוכחי לא היה חוטא גם בנסיונות הקשים יותר ובמהלך המאבק עם היצר-הרע, שהיו לו כשנכשל בעבירה. מה שאין כן אם מדריגתו מונעת את השייכות לחטא רק במצבו הנוכחי, ולא במצבו בעבר - הוא נקרא "רשע" בכוח: באופן פוטנציאלי ביכלתו, במצב אחר, לעבור עבירה - זאת אומרת שהוא עדיין אינו "בינוני" במלוא מובן המלה - וראה על כך להלן בפרק ל. מה שלמדנו ש"בינוני" הוא מי שלא עבר עבירה מימיו, הרי כך הדבר גם ביחס לעתיד: ולא יעבור לעולם, -

אין הכוונה שבעתיד אינו עלול לעבור עבירה, כי הרי יש לו "בחירה", אלא, כאמור, מצבו הנוכחי הוא כזה, שמן הנמנע שתהיה לו שייכות לחטא, באיזה זמן שהוא. ולא נקרא עליו שם רשע אפילו שעה אחת ורגע אחד כל ימיו. -

כפי שכבר הוסבר, שהשם "רשע" מותאם לאדם שעובר עבירה במחשבה, בדיבור או במעשה. ואילו ה"בינוני" שמבחינת מדריגתו הנוכחית, מן הנמנע שיעבור עבירה, הרי שאף פעם לא חל עליו השם "רשע". ברם, מדוע, איפוא, הוא נקרא "בינוני" בלבד, ולא "צדיק"?

אך, מהות ועצמות נפש האלקית, שהן עשר בחינותי' -

מה ששלשה כוחות השכל וטבע המדות נקראים ''עצם'' הנפש האלקית, זה רק בהשוואה ללבושי המחשבה, דיבור ומעשה, המשמשים כמשרתים וכלי-ביצוע של הנפש האלקית, לא להן לבדן המלוכה והממשלה בעיר קטנה, -

שכן, כפי שיסביר להלן, יש גם לכוחות הנפש הבהמית שליטה מסויימת על הגוף, בכך שהם מעוררים בלבו תאוה הגורמת להעלאת הרהורים במוחו, כי אם בעתים מזומנים, -

יש לכוחות הנפש האלקית השליטה המוחלטת על הגוף, ואין אז לכוחות הנפש הבהמית כל השפעה עליו, כמו בשעת קריאת שמע ותפלה שהיא שעת מוחין דגדלות למעלה, -

בעולמות העליונים. כלומר: באותה שעה מאירה בעולמות הרוחניים העליונים, התגלות אלקית עליונה יותר, וגם למטה -

בעולם-הזה, היא שעת הכושר לכל אדם, -

להתעלות למדריגה נעלית יותר, שאז -

בשעת קריאת שמע ותפלה, מקשר -

ה''בינוני'' את כוחות חב"ד שלו להוי', להעמיק דעתו בגדולת אין סוף ברוך הוא, -

הוא מתעמק במחשבתו בענין ממנו הוא מבין ומרגיש גדלותו של הקב''ה, ולעורר -

על-ידי התבוננות, את האהבה כרשפי אש בחלל הימני שבלבו, -

כפי שהוסבר בפרקים הקודמים, שעל-ידי התבוננות והתעמקות המחשבה בגדולת הקב''ה, מתעוררת בלבו אהבה אליו, לדבקה בו בקיום התורה ומצותי' מאהבה, -

אהבתו להקב''ה מעוררת אותו לקיים תורה ומצוות, שכן, על-ידי-כך הוא ממלא את שאיפתו ומתאחד עם הקב''ה, שזהו -

לעורר ולהניע את האהבה להקב''ה על-ידי התבוננות בגדולת השם, ובאהבה זו לקיים תורה ומצוות, הוא ענין המבואר בקריאת שמע דאורייתא, -

שהיא מצוה מן התורה, וברכותי' שלפני' ולאחרי' שהן מדרבנן, הן הכנה לקיום הקריאת שמע, -

הן ברכות שתיקנו חכמינו ז''ל כהכנה לקיום תוכנה של קריאת שמע, כמו שמבואר במקום אחר ; ואז -

בשעת התפלה, כשה''בינוני'' נמצא באהבת להב-שלהבת לה', הרע שבחלל השמאלי -

שבלב, מיקומה הראשי של הנפש הבהמית, כפוף ובטל לטוב המתפשט בחלל הימני -

שבלב, מיקומה הראשי של הנפש האלקית. ''טוב'' זה, אהבתו זו לה', נובעים מחב"ד שבמוח המקושרים בגדולת אין סוף ברוך הוא; -

מהתבוננותו בגדולת ה' בכל שלשת הכוחות, חכמה, בינה ודעת, מתעוררת ומתפשטת מה"חלל" הימני שבלב, אהבה להשי"ת, וזה משפיע שהרע של הנפש הבהמית יהיה בטל, בשעת מעשה, לטוב של הנפש האלקית, וממילא אין מקום שתהיה לו אז תאוה לעניני העולם וכדומה - כל האמור, מדובר בזמן של התעלות מיוחדת, בשעת התפלה, אבל, אחר התפלה, בהסתלקות המוחין דגדלות אין סוף ברוך הוא -

ההתגלות האלקית המיוחדת המאירה בשעת התפלה, אינה מאירה יותר, הרי, הרע חוזר וניעור בחלל השמאלי ומתאוה תאוה לתאות עולם הזה ותענוגיו. -

הסיבה לכך היא, שהרע ש בלב ה''בינוני'', הוא בעצם בכל תקפו גם אחרי התפלה, כפי שיסביר להלן, ולכן הוא יכול להתאוות תאוה,