וכל הצמצומים הם בחינת "הסתר פנים", - פנימיות החיות האלקית - מסתתרת: להסתיר ולהעלים האור והחיות הנמשך מדבורו יתברך, שלא יתגלה בבחינת גילוי רב - שאז היה זה באופן שלא יוכלו התחתונים - הנבראים שבעולמות התחתונים, לקבל - חיותם, ולכן - מחמת שה''חיות'' עוברת דרך הצמצומים הרבים, גם כן נדמה להם - לנבראים, אור וחיות הדבור של מקום ברוך-הוא המלובש בהם כאלו הוא דבר מובדל ממהותו ועצמותו יתברך, - מהקב''ה, רק שנמשך ממנו יתברך כמו דבור של אדם - נמשך מנפשו. - ובסופו של דבר נעשה כדבר נפרד. כך נדמה לנבראים ה''חיות'' האלקית של הדיבור שלמעלה וזאת יען שה''חיות'' של הדיבור שלמעלה, מגיעה אליהם אחרי צמצומים רבים, ולגבי הנבראים מסתירים הצמצומים על ה''חיות'', ולכן יכול להידמות להם שהדיבור שלמעלה דומה לדיבורו של האדם. אך לגבי הקב"ה, אין שום צמצום והסתר והעלם מסתיר ומעלים לפניו, ו"כחשכה - העלם, כאורה", - גילוי, לפני הקב''ה. כדכתיב: "גם חשך לא יחשיך ממך וגו'", - שכן, גם החושך הוא ''ממך'', מהקב''ה, ולכן אין החושך מסתיר בפני הקב''ה, כפי המפורט להלן, שרק דבר חיצוני וזר בכוחו להסתיר, אך אין בנמצא שום ''יש'' המסתיר את עצמו עם עצמו, מאחר שהמוסתר והמסתיר הם אותו אחד - כמו שרבנו הזקן אומר: משום שאין הצמצומים והלבושים דבר נפרד ממנו יתברך חס ושלום, - כמו שלמדנו, שאין שום דבר שיהיה נפרד באמת מהקב''ה, אלא כהדין קמצא דלבושיה מיניה וביה, - כאותו צב שלבושו צומח ממנו עצמו. כך גם למעלה, הצמצומים והלבושים - הם עצמם אלקות. כמו שכתוב: "כי ה' הוא האלהים", - שם הוי' רומז על ''גילוי'' - התגלות אלקית, ושם אלקים, הוא הכוח האלקי שב''העלם'', להחביא ולהסתיר על אלקות, הרי הם דבר אחד, כלומר: שם אלקים הוא אלקות באותה מדה כמו שם הוי', וכמו שנתבאר במקום אחר. - ממילא לא שייך ששם אלקים יסתיר על הקב''ה, מאחר שהוא עצם אחד עם שם הוי', שהוא כוח של גילוי, ולכן קמיה - כולא כלא חשיב ממש: - לפני הקב''ה, הכל נחשב לכלום ממש. שכן, מה שאפשר לנבראים להרגיש עצמם כ''מציאות'', נובע מכך, שכלפיהם מהווים הצמצומים והעלמות, הסתרה על ה''אור'' וה''חיות'' האלקית - דבר זה נותן להם מקום להחשיב את עצמם ל''יש'' ול''מציאות'' - אך, לגבי הקב''ה אין הצמצומים והעלמות מסתירים כלל, ממילא ''כולא קמי' כלא חשיב ממש'' - כל המציאות של עולמות ונבראים הם ממש אין ואפס; ואין הם ''פועלים'' שום שינוי באחדותו ההחלטית של הקב''ה - הוא יחיד ומיוחד אחרי שנבראו העולמות כמו לפני שנבראו.
ביחס למה שלמדנו שלגבי הקב''ה אין הצמצום וההעלם מהווים הסתרה, ולכן כל העולמות והנבראים הם אין ואפס לגבי הקב''ה, כאילו אינם במציאות ממש, ורק בנבראים ''פועלת'' ההסתרה, שיוכלו לקבל את הבריאה כ''מציאות'' - מן הראוי להוסיף סיפור קצר מהמגיד מקוזניץ: לפני הסתלקותו אמר המגיד מקוזניץ לבנו:...אין לי כבר גוף כלל. תפס הבן בידו ואמר לו: אבא, הריני מרגיש שאכן יש לך גוף! ענה לו אביו: - מפני שאתה ממשש עם גוף - לכן אתה מרגיש גוף.. כלומר, לאמיתו של דבר גופו איננו מציאות של גוף כלל, רק זאת, שמחמת שממשמשים עם גוף - מרגישים גוף.ב"ה
וככה ממש, דרך משל, מיוחדות דבורו ומחשבתו של הקב"ה בתכלית היחוד במהותו ועצמותו יתברך, גם אחר שיצא דבורו יתברך אל הפועל בבריאות העולמות, - הוא מיוחד אז עם הקב''ה, כמו שהיה מיוחד עמו קודם בריאת העולמות, ואין שום שינוי כלל לפניו יתברך - בין לפני הבריאה לבין אחרי הבריאה, אלא - השינוי הוא רק אל - לגבי, הברואים המקבלים חיותם מבחינת דבורו יתברך - השינוי מתבטא בפשטות: בתחילה לא היו ברואים כלל, ולאחר מכן נבראו העולמות והם מקבלים חיותם מהדיבור - וזאת מתי? - בבחינת יציאתו כבר - של הדיבור אל הפועל בבריאת העולמות שמתלבש בהם - דיבורו של הקב''ה מתלבש בעולמות, להחיותם על ידי השתלשלות מעלה לעלול - על-ידי ירידתו ממדריגה עליונה למדריגה מתחתיה. המדריגה העליונה נקראת ''עילה'', כלומר שהיא ''סיבה'' (גורם) למדריגה מתחתיה, הנקראת ''עלול'' - ''מסובב'' (תוצאה). וירידת המדרגות - על-ידי ירידת הדיבור ממדריגה למדריגה, בצמצומים רבים ושונים, - המצמצמים את ה''אור'' וה''חיות'' האלקי של הדיבור, עד שיוכלו הברואים לקבל חיותם והתהוותם ממנו - מדיבורו של הקב''ה, ולא יתבטלו במציאות, - שכן, אם ה''חיות'' של הדיבור, לא היתה מתצמצמת כל כך, אלא היתה מאירה בהתגלות כפי שהיא, היו הנבראים מאבדים את מציאותם לגמרי לגבי החיות האלקית. ברם, הכוונה העליונה היא הרי, שהנבראים ירגישו עצמם כ''מציאות'', ועל-ידי עבודתם העצמית יגיעו להתבטלות לאלקות - לכן על ה''חיות'' לעבור צמצומים רבים; וכפי שיוסבר להלן, במה מתבטאות השפעתם של הצמצומים:
