פרק כג.למדנו בפרק הקודם, שלגבי הקב"ה אין דבר נפרד ממנו, כי דיבורו של הקב"ה, שבאמצעותו נוצרו הנבראים, אינו דומה לדיבורו של האדם: דיבורו של האדם נפרד משורשו; ואילו לגבי הקב"ה, הדיבור מאוחד תמיד אתו. אלא, מאחר שירידת ה"אור" וה"חיות" האלקי, המחיה את הנבראים, היא על-ידי צמצומים רבים והסתרת פנים, כך שפנימיות רצונו של הקב"ה מוסתרת מהנבראים - יכולים הם, בהרגש תם, להחשיב את עצמם ל"מציאות". ועם התרבות והתגברות הצמצומים - עלולות להיווצר גם "קליפות" ו"סטרא אחרא", המרגישות את עצמן כנפרדות לגמרי מהקדושה ומהקב"ה. הרי, שהרגשת הנבראים את עצמם ל"מציאות" נובעת מהעובדה שפנימיות רצונו של הקב"ה מכוסה ומוסתרת מהם.

מהאמור מובן שדבר שמאיר בו פנימיות רצונו של הקב"ה בהתגלות - קשור ומאוחד כולו עם הקב"ה, שכן, אין כאן הסתרת פנים, הגורמת שהנברא יוכל להרגיש את עצמו ל"מציאות".

ועם כל הנזכר לעיל, יובן ויבואר היטב בתוספת ביאור מה שאמרו בזהר ד"אורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד", -

תורה והקב''ה הם דבר אחד, ובתיקונים פירשו ד"רמ"ח פיקודין -

שמאתים ארבעים ושמונה מצוות-העשה, אינון -

הן, רמ"ח אברין דמלכא". -

מאתים ארבעים ושמונה אברי המלך, הקב"ה מלך העולם. משמעות כינוי המצוות בשם "אברין דמלכא" (אברי המלך), היא: כשם שכל אבר הוא כלי לכוח מיוחד בנפש, המתלבש באותו אבר, למשל - העין היא אבר וכלי מיוחד לכוח הראיה, האוזן הוא כלי מיוחד לכוח השמיעה, וכך הלאה - כך כל מצוה, היא כלי מיוחד ל"המשכה" מיוחדת מרצון הקב"ה. המצוות בכללותן הן רצונו של הקב"ה - הקב"ה רוצה שבני ישראל יקיימו מצוות - וכל מצוה לכשעצמה, היא כלי מיוחד להמשכה מיוחדת של רצון הקב"ה, הנמשכת ומגיעה למטה על-ידי שיהודי מקיים אותה מצוה שציווה הקב"ה לעשותה. לכן, נקראות המצוות "אברין דמלכא" (אברי המלך). כאן מתבקש, איפוא, הסבר - שהרי מן הנאמר בתיקונים יוצא, שהמצוות (כל ענינה של התורה הוא פירוש והסברת המצוות) הן "אברים דמלכא" בלבד, היינו, אף שהאבר, אמנם, מאוחד עם הכוח המלובש בו, אך אין הוא דבר אחד ממש עם אותו כוח: האבר והכוח הם שני דברים נפרדים, ועל אף התאחדותם אין הם דבר אחד ממש. ואילו ביחס לתורה, נאמר ב"זוהר", שהתורה והקב"ה הם דבר אחד ממש - כלומר, יותר מאשר התאחדות האברים עם הכוחות. כן מסביר רבנו הזקן את ההבדל בין לימוד תורה לקיום מצוות - לפי שהמצות הן פנימיות רצון העליון וחפצו האמיתי, המלובש בכל העולמות העליונים ותחתונים להחיותם, -

כלומר: רצונו של הקב"ה בעולמות, שהוא רוצה בקיומם ומחיה אותם באותו רצון - הנה המצוות הן הפנימיות שב אותו רצון שיש להקב"ה בעולמות. שכן, מדוע רוצה הקב"ה בכל העולמות? - מפני שהוא רוצה במצוות, שבני ישראל יקיימו מצוות; הקב"ה מתענג, כביכול, ממה שבני ישראל מקיימים מצוות. ומחמת הרצון והתענוג שיש לו מקיום המצוות - הוא מחיה את כל העולמות (הרי זה למשל, כמי שנוסע בדרך רחוקה כדי להרוויח כסף, ברור שבעצם הנסיעה מתבטא רק חיצוניות הרצון - בשעה שהרצון הפנימי, הוא - להרוויח כסף; וגם הריווח איננו עדיין הרצון הפנימי האמיתי, שכן הוא מעוניין בריווח רק כדי לקנות בו את הדרוש לו לחיי נפשו - הרי, שרצונו הפנימי האמיתי הוא בדברים שהוא יקנה באותו כסף, ויתענג מהם. מרצון זה, נובע רצונו להרוויח כסף, וממילא גם רצונו לערוך את הנסיעה. כך נבין גם ביחס לעולמות ולמצוות, הקב"ה רוצה בקיום העולמות, מפני שהוא רוצה במצוות. הרי שהמצוות הן הן רצונו ותענוגו הפנימי של הקב"ה, ובגלל רצונו זה במצוות - הוא רוצה גם בעולמות ומחיה אותם). כי כל חיותם ושפעם -

של כל העולמות, תלוי במעשה המצות של התחתונים, כנודע, -

שעל-ידי שיהודי מקיים מצוה - הוא ''ממשיך'' חיות ושפע בכל העולמות. ונמצא -

הרי, שמעשה המצות וקיומן הוא לבוש הפנימי לפנימית רצון העליון, -

של הקב''ה, שממעשה זה -

של המצוות, נמשך אור וחיות רצון העליון להתלבש בעולמות. -

הקב''ה רוצה בעולמות, מפני שיש בהם מעשה המצוות, כפי שאמרנו במשל: הדברים אותם יקנה בכסף שירוויח - הם הלבוש הפנימי לרצונו החיצוני.