המצוה היומית

הציווי שנצטווינו שיהא מעשה זבח השלמים, באופן הנזכר באמרו: "ואם-זבח שלמים קורבנו וגו'" (שם ג, א).

ואמרו עוד להשלמת המעשה "וזאת תורת זבח השלמים [וגו'] אם על תודה יקריבנו" (שם ז, יא-יב).

וארבעת המעשים האלה - כלומר: מעשה העולה והחטאת והאשם והשלמים - הם כל מעשי הקורבנות, לפי שכל קורבן בהמה שמקריב היחיד או הצבור אינו אלא אחד מארבעת הסוגים האלה, חוץ מן האשם שהוא לעולם קורבן יחיד, כמו שביארנו כמה פעמים.

ומסכת זבחים כוללת גם דיני ארבע מצוות אלו והנספח אליהן מן הדומה להן, דברים שחובה לעשותם, ודברים שחייבים עליהם, ודברים שאם עשה פסל, ודברים העשויים כהוגן.

האזהרה שהזהרנו מלאכול בשר קודשים קלים קודם זריקת דמים, הוא אמרו: "לא תוכל לאכל בשעריך וגו' ונדבתיך", כאילו אמר: לא תוכל לאכל נדבתיך.

ובא בקבלה: לא בא הכתוב אלא לאוכל תודה ושלמים לפני זריקת דמים שהוא עובר בלא תעשה. וגם זה לוקה.

הציווי שנצטווינו שיהא מעשה המנחה, באופן הנזכר בכל סוג וסוג מהן, והוא אמרו: "ונפש כי-תקריב קורבן מנחה לה' וגו'; ואם מנחה על המחבת קורבנך וגו'; ואם מנחת מרחשת" (שם ב, א, ה, ו,). ואמר להשלמת המעשה: "וזאת תורת המנחה וגו'" (שם ו, ז).

ודיני מצווה זו על חלקיה הרבים מבוארים במסכתא המיוחדת לכך, כלומר: מסכת מנחות.

האזהרה שהזהרנו מלתן שמן במנחת חוטא, הוא אמרו יתעלה: "לא ישים עליה שמן" (שם ה, יא);

ומי שנותן עליה שמן - לוקה.

האזהרה שהזהרנו מלהקריב מנחת חוטא עם לבונה, הוא אמרו יתעלה: "ולא יתן עליה לבנה" (שם);

ומי שנותן עליה לבונה - לוקה.

ולשון המשנה: "וחייב על השמן בפני עצמו ועל הלבונה בפני עצמה", לפי שהם שני לאווין בלי ספק.

וכבר נתבארו דיני מצווה זו, כלומר: מנחת חוטא, בפרק ה' ממנחות.

האזהרה שהזהרנו מלאכל מנחת כהן, הוא אמרו יתעלה: "וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל" (שם ו, טז). ונכפל הלאו בחביתי כהן גדול שגם היא מנחה. והעובר על זה - לוקה.

ולשון ספרא: "כליל תהיה לא תאכל" - כל שהוא ב"כליל תהיה". לתן לא תעשה על אכילתו.