הציווי שנצטוו הכהנים לאכל בשר הקדשים, כלומר: החטאת והאשם שהם קדש קדשים. והוא אמרו יתעלה: "ואכלו אתם אשר כפר בהם" (שמות כט, לג).
ולשון ספרא: "מנין שאכילת קדשים כפרה על כל ישראל? תלמוד לומר: 'ואתה נתן לכם לשאת את עוון העדה לכפר עליהם לפני ה'' (ויקרא י, יז), הא כיצד? הכהנים אוכלין וישראל מתכפרין".
ומתנאי מצווה זו, שאכילה זו שהיא מצווה - אינה אלא ליום ולילה עד חצות. ואחרי כן תאסר אכילת אותה החטאת או האשם, ואין אכילתה מצווה אלא בזמן הקבוע.
וברור שגם מצווה זו מיוחדת לזכרי הכהנים, ואינה חובה לנשים, לפי שקודשי קדשים - שבהם נאמר פסוק זה - אינם נאכלים לנשים; אבל שאר הקודשים, כלומר: קודשים קלים, נאכלים לשני ימים ולילה אחד, חוץ מתודה ואיל נזיר שהם ליום ולילה עד חצות אף על פי שהם קודשים קלים; וגם הנשים אוכלות קודשים קלים אלו. וגם אכילתם נגררת למצווה.
וכן גם התרומה אכילתה נגררת למצווה, אלא שאין אכילת קדשים קלים ותרומה כאכילת בשר חטאת ואשם.
לפי שאכילת בשר חטאת ואשם נשלמת בה כפרת המתכפר כמו שביארנו, ובהן נאמר הציווי על האכילה - מה שלא נאמר לא בקדשים קלים ולא בתרומה - ולפיכך הם נגררים אחר אלו והאוכלם עשה מצווה.
ולשון ספרא: "עבדת מתנה אתן את כהנתכם" (במדבר יח, ז) - "לעשות אכילת קדשים בגבולין כעבודת מקדש במקדש: מה עבודת מקדש במקדש מקדש ידיו ואחר כך עובד, אף אכילת קדשים בגבולין מקדש ידיו ואחר כך אוכל".
וכבר נתבארנו דיני מצווה זו בכמה מקומות בזבחים.
