המצוה היומית

האזהרה שהזהרנו מלאכול את הבכור חוץ לירושלים אם הוא תמים, הוא אמרו: "לא תוכל לאכל בשעריך וכו' ובכרת בקרך" (שם יב, יז).

ולשון ספרי: "בכרת" - זה הבכור, לא בא הכתוב ללמד אלא לזר שאכל בכור בין לפני זריקת דמים ובין לאחר זריקת דמים, שעובר בלא תעשה.

הנה נתבאר לך שלאו זה כולל שני ענינים: אזהרה לזר שלא יאכל בכור תמים וגם אזהרה לכהן על אכילתו חוץ לירושלים. ובשני עניינים הדין תלוי בבכור תמים;

והעובר על לאו זה - לוקה.

האזהרה שהזהרנו מלפדות בכור בהמה טהורה, הוא אמרו יתעלה: "אך בכור שור או בכור כשב או בכור עז לא תפדה קדש הם" (במדבר יח, יז). אבל מותר למכרו, כמו שנתבאר במסכת בכורות.

ולשון ספרא: "בבכור הוא אומר 'לא תפדה' - אבל נמכר הוא".