המצווה הפ"ה
האזהרה שהזהרנו מלעשות מוגמר כמתכנת הקטרת, לומר: שיהיו אותן [סממני] תערובתו וביחס אותן המידות ויתכוון להתגמר בו. והוא אמרו יתעלה: "ובמתכנתה לא תעשו לכם".
וביאר לנו, שהעובר ועושה כמוה וכוונתו להריח תימרתה - חייב כרת, אמר: "איש אשר יעשה כמוה להריח בה ונכרת מעמיו" (שם, לח) אם הוא מזיד; ואם הוא שוגג - מקריב חטאת קבועה.
וכבר נתבארו גם דיני מצווה זו בריש כריתות.
המצווה הפ"ב
האזהרה שהזהרנו מלהקריב שום קרבן במזבח הזהב שבהיכל, והוא אמרו יתעלה: "לא תעלו עליו קטרת זרה ועלה ומנחה ונסך לא תסכו עליו" (שמות ל, ט).
וכל המקריב בו או הזורק עליו זולת מה שמיוחד לו - לוקה.
המצווה הל"ד
שנצטווינו שישאו הכהנים את הארון על כתפיהם כשנרצה להעבירו ממקום למקום, והוא אמרו יתעלה: "כי עבודת הקדש עלהם בכתף ישאו" (במדבר ז, ט).
ואף על פי שציווי זה נאמר אז ללויים, לא היה זה אלא מחמת מיעוט מספר הכהנים באותו הזמן, כי אהרן הוא המתחיל; אבל לדורות הרי המצווה חובה על הכהנים, והם הנושאים אותו, כמו שנתבאר בספר יהושע ובספר שמואל. וכאשר ציווה דוד להעביר את הארון בפעם השניה אמר בדברי הימים: "וישאו בני הלוים את הארון האלהים כאשר ציווה משה כדבר ה' בכתפם במוטות עליהם".
וכן כאשר הזכיר בדברי הימים חלוקת הכהנים לעשרים וארבע משמרות ואמר אחר כך: "אלה פקדתם לעבדתם לבוא לבית ה' כמשפטם ביד אהרן אביהם כאשר ציווהו ה' אלהי ישראל", פרשו חכמים, שהוא רומז על [זה] שעבודת הכהנים היא נשיאת הארון על הכתף, וזהו ציווהו ה' אלקי ישראל.
ולשון ספרי: "כמשפטם וגו' כאשר ציווהו ה' אלקי ישראל - היכן ציווהו? ולבני קהת לא נתן וגו' בכתף ישאו". הנה נתבאר שזה מכלל המצוות.
המצווה הפ"ו
האזהרה שהזהרנו מלהוציא בדי הארון מתוך הטבעת, והוא אמרו יתעלה: "בטבעת הארן יהיו הבדים לא יסרו ממנו" (שם כה, טו);
והעובר על לאו זה - לוקה.
ובסוף מכות אמרו, כאשר הזכירו מחייבי מלקות: "והא איכא המסיר בדי הארון?" כלומר: שגם הוא לוקה. ואזהרתיה מהכא, מ"לא יסרו". הנה נתבאר לך שהיא מצוות לא תעשה ולוקין עליה.
