המצוה היומית

הוא הציווי שנצטווינו בעריפת פטר חמור, אם אינו רוצה לפדותו, וא אמרו יתעלה: "ואם לא תפדה וערפתו" (שם). וכבר נתבארנו גם דיני מצווה זו במסכת בכורות.

אפשר למקשה להקשות עלי ולומר: מדוע אתה מונה פדייתו ועריפתו כשתי מצוות, ואינך מונה אותן כמצווה אחת, ותהיה עריפתו מהלכות המצווה, כמו שביארת בכלל השביעי?

ה' יודע ועד שהדין היה מחייב כן, לולא מצאנו בעניין זה לשון המורה על היותן שתי מצוות, והוא אמרם: "מצוות פדיה קודמת למצוות עריפה, ומצוות ייבום קודמת למצוות חליצה".

היינו: כמו שהיבמה עומדת או לייבום או לחליצה - והייבום מצווה כמו שהזכיר והחליצה מצווה בפני עצמה - כך פטר חמור עומד או לפדייה או לעריפה, וזו מצווה וזו מצווה כמו שאמרו.

הציווי שנצטווינו להשבית עבודת האדמה בשנה שביעית, וא אמרו יתעלה: "בחריש ובקציר תשבת" (שמות לד, כא). וכבר נכפל הציווי בעניין זה כמה פעמים ואמר: "שבת שבתון יהיה לארץ" (ויקרא כה, ד).

וכבר הזכרנו מקדם את דבריהם ז"ל: "האי שבתון - עשה הוא". ואמר יתעלה עוד: "ושבתה הארץ שבת לה'" (שם שם, ב),

וכבר נתבארנו דיני מצווה זו במסכת שביעית. ואינה חובה מן התורה אלא בארץ ישראל.

האזהרה שהזהרנו מלעבוד את הארץ בשנה שביעית, הוא אמרו יתעלה: "שדך לא תזרע" (ויקרא כה, ד).

והעובר על זה - לוקה.

וכבר נתבארו דיני מצווה זו במסכת שביעית.

האזהרה שהזהרנו מלעבוד את האילן בשנה שביעית, הוא אמרו יתעלה: "וכרמך לא תזמר" (שם).

וגם העובר על זה - חייב מלקות.

ולשון ספרא: "הזרע והזמיר בכלל היו, ולמה יצאו? להקיש אליהם, מה זרע וזמיר מיוחדים שהם עבודה בארץ ובאילן, אף אני אין לי אלא דבר שהוא עבודה בארץ ובאילן".

וכבר נתבארו גם דיני מצווה זו במסכת שביעית.

האזהרה שהזהרנו מלקצור מה שהצמיחה האדמה מעצמה בשנה השביעית כדרך שאנו קוצרים כל שנה, ירוש דבר זה, שאנו הזהרנו מעבודת האדמה ועבודת האילנות בשנת השמיטה, כמו שהזכרנו לעיל.

והדבר שהצמיחה האדמה ממה שנזרע בה בשנה הששית והוא הנקרא: ספיח - מותר לאכלו בשנה שביעית, אבל אין מותר לקצרו אלא בשינוי מן הרגיל.

והוא אמרו יתעלה: "את ספיח קצירך לא תקצור" (שם, ה),

אין כוונתו שלא יקצרנו כלל לפי שכבר אמר: "והייתה שבת הארץ לכם לאכלה" (שם, ו), אלא כוונתו: לא תקצרנו כדרך שקוצרים תבואת שאר שנים, כי אם כמי שקוצר דבר שהוא הפקר, בלי הכנה ובלי התכוננות, כמו שנבאר.