המצוה היומית

הציווי שנצטווינו לספור את השנים, עת השתלטנו על הארץ והחזקנו בה שבע שבע שנים עד שנת היובל. ומצווה זו, כלומר: ספירת שני שמטה, היא מסורה לבית דין, כלומר: סנהדרי גדולה, שהם הם שסופרים שנה שנה מחמשים השנים, כדרך שכל אחד ואחד ממנו מונה ימי העמר. והוא אמרו יתעלה: "וספרת לך שבע שבתת שנים וגו'" (שם שם, ח).

ולשון ספרא: "יכול יספר שבע שמטים זו אחר זו ויעשה יובל? תלמוד לומר: "שבע שנים שבע פעמים" (שם) הא עד שיאמרו שני כתובים; ואם לאו לא שמעינן" כלומר: מצווה זו לא תושג איכות עשייתה אלא משני כתובים, היינו שנמנה השנים לבדן ונמנה גם השמיטין עמהן.

כיון שאמר, שעניין זה לא יושג אלא משני כתובים, משמע שהיא בהחלט מצווה אחת. כי אילו היו שתי מצוות, כלומר: מנין שנים ומנין שמטין - לא היה אומר 'עד שיאמרו שני כתובין', כי כך משני כתובים נלמדות כל שתי מצוות, וכן כל מצווה ומצווה מכתוב שלה, ולעולם אין אומרים "הא עד שיאמרו שני כתובים" אלא כמצווה אחת, שלא נשלמת ידיעת דיניה אלא משני כתובים.

כמו הבכור שאמר בו הכתוב: "כל פטר רחם לי" (שמות לד, יט), כי כתוב זה לבדו מורה שהבכור לה' - בין זכר בין נקבה - ובא כתוב אחר, "הזכרים לה'" (שם יג, יב); ופסוק זה לבדו מורה, שכל זכר לה' - בין בכור בין פשוט. אבל משני הכתובים השג עניין המצווה, שהוא בכור זכר בלבד כמו שביארו במכילתא.

הציווי שנצטווינו לקדש את שנת החמשים, כלומר: להשבית בה עבודת האדמה כמו בשמטה. והוא אמרו יתעלה: "וקדשתם את שנת החמשים שנה" (שם שם, י).

ובפרוש אמרו: "כשם שנאמר בשביעית, כך נאמר ביובל", כלומר: השווה ביניהם בעשה, כשם שהשווה הכתוב ביניהם בלאו, כמו שאבאר. ודיני שנת יובל ושנת שמיטה בהשבתת עבודת האדמה והפקרת כל הצומח - שווים.

ואת שני הדברים האלה כולל אמרו: "וקדשתם את שנת החמשים שנה". וכבר ביאר הכתוב, שעניין הקדושה בהן, שיהו פירותיהן ותבואתן הפקר. ואמר: "כי יובל היא קודש תהיה לכם מן השדה תאכלו את תבואתה" (שם שם, יב).

יובל זה אינו נוהג אלא בארץ, ובתנאי שיהא כל שבט ושבט יושב במקומו, כלומר: בחלק שלו מארץ ישראל ולא יהיו מערבין זה בזה.

הציווי שנצטווינו לתקע בשופר בעשרה בתשרי של שנה זו, הכריז בכל ארצנו על חרות לעבדים ויציאת כל עבד עברי לחפשי, בלי דמים, ביום זה, כלומר: עשרה בתשרי. והוא אמרו יתעלה: "והעברת שופר תרועה בחדש השביעי בעשור לחדש ביום הכיפורים תעבירו שופר בכל ארצם" (שם שם, ט). ואמר: "וקראתם דרור בארץ לכל ישביה" (שם שם, י)

וכבר נתבאר ש'שווה היובל לראש השנה לתקיעה ולברכות', וכבר נתבארנו דיני תקיעות ראש השנה במסכת ראש השנה.

וידוע, שתקיעה זו ביובל אינה אלא לפרסום החרות, ושהיא חלק מן ההכרזה, והוא אמרו: "וקראתם דרור בארץ"; ואין עניינה כעניין תקיעות ראש השנה, שהן "זכרון לפני ה'", ואלה לשחרור העבדים כמו שביארנו.

האזהרה שהזהרנו על עבודת הארץ בשנת היובל, הוא אמרו בה: "לא תזרעו" (שם, יא), כמו שאמר בשמיטה: "שדך לא תזרע". וכשם שאסורה בשמיטה בין עבודת הארץ בין עבודת האילן, כך היובל, ולפיכך אמר "לא תזרעו", בלשון כללי, לכלול הארץ והאילן.

וגם העובר על זה - לוקה.

האזהרה שהזהרנו מלקצור ספיחי שנת יובל כשאר השנים, כדרך שביארנו בשנה שביעית, הוא אמרו יתעלה: "ולא תקצרו את ספיחיה" (שם, יא).

האזהרה שהזהרנו גם כן מלאסוף פירות האילן בשנת היובל כדרך שאנו אוספים בשאר השנים, הוא אמרו: "ולא תבצרו את נזריה" (שם), כדרך שביארנו בשנה שביעית.

ובספרא אמרו: "לא תקצרו ולא תבצרו - כשם שנאמרו בשביעית, כך נאמר ביובל", כלומר: שהדין בכל הלאווין האלה שווה.

ודיני השמטה והיובל כולם אינם חובה אלא בארץ ישראל.