המצווה הקמ"א
האזהרה שהזהרנו מלאכול מעשר שני של דגן חוץ לירושלים, וא אמרו יתעלה: "לא תוכל לאכל בשעריך מעשר דגנך" (שם יב, יז).
והאוכל מעשר שני בלי פדיון - לוקה: ודוקא בתנאי שנתבאר בסוף מכות, והוא: שיאכלנו בחוץ אחר שראה פני הבית, כלומר: לפנים מחומת ירושלים.
והוא אמרם שם: מאימתי חייבין עליו? משיראה פני הבית.
המצווה הקמ"ב
האזהרה שהזהרנו מלאכול מעשר שני של תירוש חוץ לירושלים, הוא אמרו יתעלה: "לא תוכל לאכל בשעריך מעשר דגנך ותירשך" (שם):
והאוכלו - לוקה, ובאותו התנאי שנתבאר במעשר דגן.
המצווה הקמ"ג
האזהרה שהזהרנו מלאכול מעשר שני של יצהר חוץ לירושלים, הוא אמרו: "לא תוכל לאכל בשעריך מעשר דגנך ותירושך ויצהרך" (שם);
והאוכל חייב מלקות, ובאותו תנאי שקדם במעשר דגן.
ואולי תתמה על שמנינו מעשר דגן ומעשר תירוש ומעשר יצהר, שלש מצוות; דע שאם אכל שלשתן כאחד - לוקה על כל אחת ואחת; לפי שלאו זה שבפסוק זה אינו לאו שבכללות שאין לוקין עליו, אלא הוא לחלק.
ובפירוש אמרו בגמרא מכות: "אכל מעשר דגן ותירוש ויצהר - חייב על כל אחת ואחת. וכי לוקין על לאו שבכללות? קרא יתירא כתיב. מכדי, כתיב: "ואכלת לפני ה' אלהיך [וגו'] מעשר דגנך תירשך ויצהרך וכו'" (שם יד, כג) ולמה לי למהדר למכתבינהו לכלהו? שמע מינה לחלק".
ובגמרא מכות אמרו: "מכדי, כתיב: "ואכלת לפני ה' אלהיך מעשר דגנך תירשך ויצהרך". לכתוב רחמנא: לא תוכל לאכל אותם בשעריך, מהדר פירושנהו לכלהו למה לי? שמע מנה ליחודיה לאו לכל חד וחד".
הרי נתבאר שכל מה שהזהיר עליו בפסוק זה, כל עניין ועניין לאו בפני עצמו. ואחזור להשלים שאר הלאווין שכלל אותם הפסוק.
