הציווי שנצטווה הנזיר בגילוח ראשו והבאת קורבנותיו כתם ימי הנזירות, ולשון ספרא: "שלושה מגלחין ותגלחתן מצווה:הנזיר והמצורע והלוים".
אמנם תגלחת הלויים הייתה במדבר ואינה נוהגת לדורות, אך תגלחת נזיר ומצורע נוהגת לדורות.
וברור שיש לנזיר שתי תגלחות: תגלחת טמאה, והוא אמרו: "וכי ימות מת עליו וגו'" (שם שם, ט) ותגלחת טהרה. והוא אמרו יתעלה: "ביום מלאת ימי נזרו" (שם שם, יג).
אבל אין למנות שתי תגלחות אלו כשתי מצוות, לפי שתגלחת טומאה היא מהלכות מצוות נזירות, לפי שמצוות עשה שלו היא: שירבה פרע בקדושה, כמו שביארנו.
אחר כך המשיך הכתוב ופרט ואמר: אם נטמא במת בימי הנזירות, יגלח ויביא קורבן ואחר כך ישוב לגדל פרע בקדשה מחדש, כנגד תקופת ימי הנזירות שחייב עצמו בה, כמו שיש למצורע שתי תגלחות והן מצווה אחת, כמו שאבאר במקומו, גם אבאר לקמן את הטעם שמנינו תגלחת נזיר וקורבנותיו מצווה אחת, ותגלחת מצורע וקורבנותיו שתי מצוות.
וכבר נתבארנו גם דיני מצווה זו, כלומר: תגלחת נזיר, במקומם במסכת נזירות.
