הציווי שנצטווינו בהפרת נדרים, כלומר: הצו שנתן לנו לדון באותם הדינים; אך אין העניין, שעל כל פנים חובה שנפר. והבן שזה בדיוק העניין בכל פעם שתשמעני מונה דין מן הדינין, שאין זה בהכרח ציווי לעשות דבר מסוים, אלא המצווה היא שאנו מצווים לדון בעניין ההוא כדין הזה. ואמנם שהבעל והאב מפרים, הרי פירשו הכתוב וקבע את משפטיו.
ובקבלה נמסר שגם החכם יתיר הנדר לכל וכן השבועה, והרמז על כך הוא אמרו: "לא יחל דברו" (שם שם) "הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחולין לו" ובכלל, אין ראיה על כך מן הכתוב, וכבר אמרו: "התר נדרים פורחין באויר ואין להם על מה שיסמכו", אלא הקבלה האמיתית בלבד.
וכבר נתבארנו דיני מצווה זו במסכתא המיוחדת לכך, כלומר: מסכת נדרים.
