המצוה היומית

הציווי שנצטווינו בדין המפתה, והוא אמרו יתעלה: "וכי יפתה איש בתולה" (שמות כב, טו).

וכבר נתבארנו כל דיני מצווה זו בפרק ג' ופרק ד' מכתובות.

הציווי שנצטווה האונס לישא את אנוסתו, הוא אמרו יתעלה: "ולו תהיה לאשה תחת אשר ענה לא יוכל שלחה כל ימיו" (שם כב, כט).

וכבר נתבאר בגמרא מכות, שלאו זה של אונס, שהוא לא יוכל לשלחה, הוא לא - תעשה שקדמו עשה. וכך אמרו: "ואמאי, לא תעשה שקדמו עשה עשה הוא?"

הנה נתבאר שזה שנאמר: 'ולו תהיה לאשה' - מצוות עשה.

וכבר נתבארנו דיני מצווה זו בפרק ג' ופרק ד' מכתבות.

האזהרה שהזהר האונס מלגרש אנוסתו, הוא אמרו: "ולו תהיה לאשה [וגו'] לא יוכל שלחה כל ימיו" (שם כב, כט). ולאו זה קדמו עשה, והוא אמרו: "ולו תהיה לאשה".

וכך ביארו בגמרא מכות, שזה לאו שקדמו עשה, ושם אמרו: "אונס שגרש, אם ישראל הוא - מחזיר ואינו לוקה; ואם כהן הוא - לוקה ואינו מחזיר".

ודע שאפילו היה ישראל וגרש אנוסתו ומתה קדם שיחזירנה, או נשאת לאחר - לוקה, שהרי לא קיים עשה שבה, כפי שהכלל שאצלנו: קיימו ולא קיימו.

וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ג' ובפרק ד' מכתובות.

היא דין המוציא שם רע, לומר: הציווי שנצטווינו להלקותו ושתשאר אשתו עמו, לפי שגם בו נאמר: "ולו תהיה לאשה לא יוכל לשלחה כל ימיו" (שם שם, יט).

ונתבאר בגמרא מכות גם בלאו זה, כמו שנתבאר באונס, כלומר: שזה לאו שקדמו עשה.

וכבר נתבארנו דיני מצווה זו בפרק ג' ופרק ד' מכתובות.

האזהרה שהוזהר מוציא שם רע מלגרש את אשתו, וא אמרו גם בו: "לא יוכל לשלחה כל ימיו" (שם, יט). וגם לאו זה קדמו עשה והוא אמרו: "ולו תהיה לאשה" (שם).

ודינו בגרושין לעניין המלקות כדין האונס, כמו שנתבאר בסוף מכות.

ושם ובפרק ג' ובפרק ד' מכתובות נתבארו דיני מצווה זו.