המצוה היומית

הציווי שנצטווינו לשבות ביום הראשון של פסח, והוא אמרו יתעלה: "[ו]ביום הראשון מקרא קדש" (שם שם, טז).

ודע הקדמה זו, והיא: שכל מה שאמר בו ה' 'מקרא קדש' בא בפרושו: 'קדשהו'. ועניין 'קדשהו' - שלא תעשה בו מלאכה אלא מה שמיוחד לאכילה, כמו שבאר הכתוב. וכבר הזכרנו מקודם את דבריהם: "האי שבתון - עשה הוא", כלומר: כל- יום שאומר בו ה' "שבתון" הוא, כאילו אמר 'שבות' או 'תשבות' - כל-אלו ציוויים בשביתה. ו"שבתת ה'" (ויקרא כג, לח) קרא לימי המועדים כולם, כלומר: לימים טובים.

ובמקומות הרבה בתלמוד אמרו: "יום טוב עשה ולא תעשה", כלומר: השביתה בכל יום-טוב - מצוות עשה היא: ועשית המלאכה האסורה בו - היא מצוות לא תעשה. לפיכך כל העושה בו מלאכה אסור, עבר על עשה ולא תעשה.

וכבר נתבארנו מצווה זו, כלומר - השביתה, במסכת יום טוב.

האזהרה שהזהרנו מלעשות מלאכה ביום ראשון של חג הפסח, הוא אמרו: "כל מלאכה לא-יעשה בהם" (שמות יב, טז).

הציווי שנצטווינו בשביתה ביום השביעי של חג הפסח, הוא אמרו: "וביום השביעי מקרא-קדש" (שמות יב,טז).

האזהרה שהזהרנו מלעשות מלאכה בשביעי של הפסח, הוא אמרו: "כל מלאכה לא יעשה בהם" (שם) כלומר: בראשון ובשביעי.