המצוה היומית

הציווי שנצטווינו למנות כהן שינאם לפני העם את נאום המלחמה, ויחזיר מי שאינו ראוי שילחם, הן מפני חולשתו, הן מפני שמחשבותיו תלויות בדבר הגורם לו חוסר גישה למלחמה - והם שלושת הדברים שביאר הכתוב - ורק אחר כך מתחילים במלחמה.

וכהן זה נקרא: 'משוח מלחמה'. ויאמר בנאומו כלשון הנזכר בתורה, ויוסיף בעניין זה דברים המעוררים את העם למלחמה ומביאים אותם למסור את נפשם על ניצחון דת ה', ועל הנקמה בסכלים המקלקלים את סדר הישוב. והוא אמרו יתעלה: "והיה כקרבכם אל המלחמה ונגש הכהן" (שם שם, ב).

ואחר כך יצווה להכריז בשורות הצבא להחזיר רכי הלבב, וכל מי שבנה ולא ישב או נטע ולא אכל, או ארש ולא כנס, כמו שבאר הכתוב, והוא אמרו: "ודברו השטרים" (שם שם, ה).

אמרו בגמרא: "ודברו השטרים - כהן מדבר ושוטר משמיע".

וכל זה, כלומר: נאום משוח מלחמה וההכרזה בעורכי המלחמה אינו חובה אלא במלחמת הרשות ובה נוהג דין זה; אבל מלחמת מצווה - אין בה שום דבר מכל זה, לא נאום ולא הכרזה, כמו שנתבאר בפרק ח' מסוטה. ושם נתבארנו דיני מצווה זו.

הציווי שנצטווינו שיתייחד החתן לאשתו שנה שלמה, לא ילך בה למסעו ולא יצא לצבא כבוש, ולא יתחייב בכל הדומה לזה - אלא ישמח עמה שנה תמימה מיום שכנסה. והוא אמרו יתעלה: "נקי יהיה לביתו שנה אחת ושמח את אשתו אשר לקח" (דברים כד, ה).

וכבר נתבארנו דיני מצווה זו בפרק ח' מסוטה.

האזהרה שהזהרנו למהוציא את החתן מביתו במשך שנה לשום עבודה מן העבודות, א למלחמה ולא לזולתה, אלא נפטרנו במשך כל השנה מחובות הגורמים להעדרו מביתו. והוא אמרו יתעלה: "ולא יעבר עליו לכל דבר" (דברים כד, ה).

ולשון גמרא סוטה: "'לא יצא בצבא' (שם) יכול בצבא הוא בלא יצא, אבל יתקן כלי זין ויספק מים ומזון - ת"ל: 'ולא יעבר עליו לכל דבר', עליו הוא דאין אתה מעביר אבל אתה מעביר על אחרים, וכי מאחר דנפקא לי מ'לא יעבר עליו לכל דבר', 'לא יצא בצבא' למה לי? לעבור עליו בשני לאווין".

וכבר ביארנו בכלל התשיעי שלא כל מה שחייבים עליו בשני לאווין יהיה שתי מצוות. ודע שגם החתן עצמו מוזהר מלצאת מביתו, כלומר: לנסוע - כל השנה,

וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפ"ח מסוטה.

האזהרה שהזהרנו מלירוא את הכופרים בשעת המלחמה ומלערוץ מפניהם, לא חובה להתאמץ ולהתחזק ולעמוד בשורות הצבא. וכל הנסוג ופונה לאחור - הרי זה עבר על לא תעשה. והוא אמרו: "לא תערץ מפניהם" (שם ז, כא). וכפל את הלאו ואמר: "לא תיראום" (שם ג, כב).

וכפל את הצווי בעניין זה הרבה, כלומר: שלא לערוץ ושלא לפנות לאחור בשעת המלחמה, לפי שבמצב זה אפשר לקיים את דבר האמת.

וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ח מסוטה.

הציווי שנצטווינו בדין יפת תאר, והוא אמרו יתעלה: "וראית בשביה אשת יפת תאר" (דברים כא, יא).

וכבר נתבארנו דיני מצווה זו בריש קידושין.

האזהרה שהזהרנו מלמכור אשת יפת תואר אחרי בעילתה באותה הפעם שבא עליה בשעת כבוש העיר, מו שנתבאר במקומו. והוא אמרו יתעלה: "והיה אם לא חפצת בה ושלחתה לנפשה ומכר לא תמכרנה בכסף" (דברים כא, יד).

האזהרה שהזהרנו גם כן מלהעביד יפת תואר אחר בעילתה, כוונתי באמרי "להעבידה": שלא יעשנה שפחה ויניחנה אצלו כשאר השפחות העובדות דרך שפחות. והוא אמרו יתעלה: "לא תתעמר בה תחת אשר עניתה" (שם).

ולשון ספרי: "לא תתעמר בה - שלא תשתמש בה".

הנה נתבאר לך ששני לאווין אלו מזהירים על שני ענינים נפרדים, והם: - שהזהר מלמכרה לזולתו - וגם מלהשאירה אצלו דרך שפחות, אלא כמו שציווה יתעלה: "ושלחתה לנפשה".

וכך פירשו במה שנאמר" בגונב נפש "והתעמר בו ומכרו" (שם כד, ז), אמרו: משיכניסו לרשותו וישתמש בו.

וכבר נתבארו דיני יפת תאר בתחילת קידושין.