המצוה היומית

האזהרה שהזהרנו שלעולם לא לגור בארץ מצרים, כדי שלא נלמד כפירתם ושלא ננהג כמנהגיהם המגנים לדעת התורה. והוא אמרו יתעלה: "לא תספון לשוב בדרך הזה עוד" (דברים יז, טז).וכבר נכפל הלאו בעניין זה שלש פעמים. אמרו: בשלשה מקומות הזהירה תורה את ישראל שלא לשוב למצרים, ובשלשה חזרו למצרים ובשלשתן נענשו.

שלשת המקומות - אחד מהם הוא שהזכרנו; והשני - אמרו: "בדרך אשר אמרתי לך לא תוסיף עוד לראתה" (שם כח, סח): והשלישי - אמרו: "כי אשר ראיתם את מצרים היום לא תספו לראתם עוד עד עולם" (שמות יד, יג).

ואף על פי שפשט הלשון שהוא סיפור, בא לנו בקבלה שהוא לאו. וכבר נתבאר בסוף גמרא סוכה שגם אלכסנדריא היא מכלל הארץ שאסור לדור בה, ומים אלכסנדריא מודדים חבל ארץ באורך ארבע מאות פרסה ורחב ארבע מאות פרסה, וזוהי כל ארץ מצרים שאסור לדור בה. אבל מותר לעבור בה לשם מסחר או כדי לעבור לארץ אחרת.

ובפירוש אמרו בירושלמי: לישיבה אי אתה חוזר, אבל אתה חוזר לסחורה ולפרקמטיא ולכבוש הארץ.

הציווי שנצטווינו במלחמת שאר האומות, והיא הנקראת: מלחמת רשות. שכן נצטווינו שאם נלחם עמהם, נכרות עמהם ברית על נפשם בלבד; אם ישלימו עמנו וימסרו לנו את הארץ, אז נטיל עליהם תשלום מיסים ועבדות. והוא אמרו יתעלה: "יהיו לך למס ועבדוך" (דברים כ, יא).

ולשון ספרי: "אמרו: מקבלין אנו עלינו מיסים ולא שעבוד, שעבוד ולא מסים - אין שומעין להם עד שיקבלו עליהם זו וזו".

והוא: שיתנו דבר קבוע כל שנה, כפי שיקבע המלך בעת ההיא ויהיו נשמעים לפקודות ומצויים במורא ושפלות, וזהו עניין השעבוד. אבל אם לא ישלימו אתנו - נצטווינו להרוג כל זכר בעיר, קטון וגדול, ולקחת כל שללה וכל הנשים.

והוא אמרו יתעלה: "ואם לא תשלים עמך וגו'" (שם שם, יב). וכל זה הוא דין מלחמת הרשות.

וכבר נתבארנו דיני מצווה זו בפרק ח' מסוטה ובפרק ב' מסנהדרין.

האזהרה שהזהרנו שלא לקרוא שלום לעמון ומואב לעולם, והוא שה' ציוונו שבצורנו על הערים נשלח לאנשיהן לפני המלחמה שיכנעו ונבקש מהם שישלימו אתנו; אם ימסרו לנו את העיר, אסור לנו להלחם בם ולהרגם, כמו שביארנו במצווה ק"ץ ממצוות עשה - חוץ מעמון ומואב שאין נוהגים עמהם מנהג זה; אלא הזהירנו ה' מלהקדים להם שלום ומלבקש שיכנעו. והוא אמרו יתעלה: "לא תדרש שלמם וטבתם" (שם ז).

ולשון ספרי: "מכלל שנאמר: כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום (שם כ, י) יכול אף כאן? תלמוד לומר: "לא תדרש שלמם וטבתם". מכלל שנאמר: "בטוב לו" (שם כג, יז) יכול אף כאן, תלמוד לומר: "וטבתם, כל ימיך (עד עולם) [לעולם]".

האזהרה שהזהרנו מלכרות אילנות עושי פרי בשעת המצור על עיר, כדי להציק לאנשיה ולהכאיב לבם. והוא אמרו יתעלה: "לא תשחית את עצה - ואתו לא תכרת" (שם כ, יט). וכן נכנסת כל השחתה בכלל לאו זה, כגון: מי שישרוף בגד לבטלה או ישבור כלי לבטלה - הרי זה עובר משום "לא תשחית" ולוקה. ובסוף מכות נתבאר, שקוצץ אילנות טובות - לוקה. אמרו: ואזהרתיה מהכא: "ממנו תאכל ואתו לא תכרת".

וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ב מבבא בתרא.

הציווי שנצטווינו שבזמן שיצאו מחנותינו למלחמה נכין דרך מחוץ למחנה שבו יפנו, לא יפנו בני אדם בכל מקום ובין האוהלים - כדרך שעושים האומות - והוא אמרו יתעלה: "ויד תהיה לך מחוץ למחנה וגו'" (שם כג, יג).

ולשון ספרא: "אין יד אלא מקום, שנאמר: והנה מציב לו יד" (שמואל-א טו, יב).

הציווי שנצטווינו שיהא כלי החפירה תלוי עם כלי המלחמה, כל אנשי המחנה כדי לחפור בו מקום שיפנה שם בדרך המוכנה לכך, ויכסה את הצואה אחר שיפנה, כדי שלא תראה הצואה על פני הארץ במחנה המלחמה דווקא, כמו שאמר בתחילת הפרשה: "כי תצא מחנה על אויביך" (דברים כג, י). ולשון צווי זה הוא אמרו יתעלה: "ויתד תהיה לך על אזנך" (שם שם, יד).

ולשון ספרי: "אין אזנך אלא מקום זיונך".