המצוה היומית

הציווי שנצטווינו לשבות ביום זה מן המלאכות והעבודות, הוא אמרו: "שבת שבתון היא לכם" (שם).

וכבר ביארנו כמה פעמים אמרם: "האי שבתון - עשה הוא".

האזהרה שהזהרנו מלעשות מלאכה ביום הכפורים, והוא אמרו בו: "וכל מלאכה לא תעשו" (ויקרא כג, כח).

והעובר על לאו זה במזיד - חייב כרת, כמו שבאר הכתוב; ואם היה שוגג - מקריב חטאת קבועה.

וכבר נתבארו דיני מצווה זו בביצה ומגילה וזולתן.

הציווי שנצטווינו לצום בעשרה בתשרי, הוא אמרו יתעלה: "תענו את נפשתיכם" (שם טז, כט).

והפירוש בספרא: "תענו את נפשתיכם - עינוי שהוא אבית הנפש. ואיזהו? זה אכילה ושתיה".

וכן בא בקבלה, שהוא אסור ברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיט המטה, ושצריך לשבות מכל הפעולות האלה, שכן נאמר: "שבת שבתון היא לכם ועיניתם את נפשתיכם" (שם שם, לא), כאילו אמר, שחובה בו השביתה המיוחדת למלאכות ולעבודה, והשביתה המיוחדת להזנת הגוף וקיומו - לפיכך אמר: 'שבת שבתון'.

ולשון ספרא: "מניין שיום הכיפורים אסור ברחיצה ובסיכה ובתשמיש המטה? תלמוד לומר: שבת שבתון", כלומר: השבת כל אלו כדי שיושג העינוי.

האזהרה שהזהרנו מלאכול ביום צום כיפור, האזהרה למעשה זה לא נתבארה בלשון התורה, אבל כיון שהזכיר את העונש וחייב כרת למי שיאכל, ידענו שמוזהרים על האכילה, והוא אמרו: "כי כל הנפש אשר לא תענה וגו' ונכרתה" (שם כג, כט).

ובריש כריתות כשמנו מחייבי כרת, מנו בכללם האוכל ביום הכיפורים, וביארו שם שכל שחייבים עליו כרת - הוא מצוות לא תעשה, חוץ מן הפסח והמילה.

הנה נתבאר שהאכילה ביום הכיפורים מצוות לא תעשה, ולפיכך חייבים על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת קבועה, כמו שבארו בריש כרתות וכמו שנתבאר במסכת הוריות, שלא יתחייב דין זה אלא במצוות לא תעשה בלבד, שהרי אמר יתעלה במחוייבי חטאת קבועה: "אחת מכל מצוות ה' אשר לא תעשינה" (שם ד, יג).

ולשון ספרא: "כי כל הנפש אשר לא תענה ונכרתה - הרי זה עונש עינוי; אבל אזהרה לעינוי ליום עצמו לא שמענו. כשהוא אומר עונש מלאכה שאין תלמוד לומר שכבר קל וחומר הוא: מה אם עינוי שאינו נוהג בימים טובים ובשבתות הרי הוא ענוש עליו, מלאכה שהיא נוהגת בימים טובים ובשבתות - אינו דין שיהא ענוש עליה, ואם כן למה נאמר עונש מלאכה? נלמד ממנו אזהרה לעינוי: מה עונש מלאכה לאחר אזהרה אף עונש עינוי לאחר אזהרה" -

הנה נתבאר מה שאמרנו. ודיני מצווה זו כבר נתבארו בסוף מסכת יומא.