המצוה היומית

האזהרה שהזהרנו מלקלל את הדיין, הוא אמרו: "אלהים לא תקלל" (שמות כב, כז).

והעובר על לאו זה - לוקה.

האזהרה שהוזהר הדיין מלשמוע דברי אחד מבעלי הדין שלא בפני בעל דינו, הוא אמרו: "לא תשא שמע שוא" (שמות כג, א).

לפי שעל הרוב יהיו דברי בעל דין שלא בפני בעל דינו - שוא, ולפיכך הוזהר הדיין מלשמוע אותם הדברים כדי שלא יהיה בדעתו מושג בלתי נכון ובלתי אמיתי.

ולשון המכילתא: "לא תשא שמע שוא - אזהרה לדין שלא ישמע מבעל דין עד שיהא בעל דינו עמו; אזהרה לבעל דין שלא ישמיע דבריו לדין עד שיהא חברו עמו".

ובאזהרה על עניין זה בעצמו אמר: "מדבר שקר תרחק" (שם, ז), כמו שנתבאר בפרק ד' משבועות. ובכלל לאו זה אמרו עוד: אזהרה למספר לשון הרע, ומקבל לשון הרע, ומעיד עדות שקר, כמו שנתבאר במכות.

האזהרה שהזהרנו מלקלל את הנשיא, והוא אמרו: "ונשיא בעמך לא תאר" (שם). ושם זה, כלומר: נשיא, מניחו הכתוב על המלך אשר בידו השלטון. והוא אמרו יתעלה: "אשר נשיא יחטא" (ויקרא ד, כב).

והחכמים אומרים אותו בסתם על ראשי ישיבה של שבעים זקנים בלבד.

ובכל התלמוד והמשנה אומרים: "נשיאים ואבות בין דין, ונשיא ואב בית דין". ועוד אמרו: "נשיא שמחל על כבודו - כבודו מחול; מלך שמחל על כבודו - אין כבודו מחול".

ודע שלאו זה כולל גם את הנשיא עם המלך, לפי שעניין לאו זה להזהיר מלקלל כל מי שיש בידו שלטון והוא במעלה הגבוהה ביותר, בין שזו מעלה שלטונית או מעלה תורנית והיא הישיבה.

וכך נראה מדיני מצווה זו. והעובר על לאו זה - לוקה.