המצווה המשלימה ר"פ
האזהרה שהוזהר הדיין מלהטות בדונו גרים ויתומים, והוא אמרו: "לא תטה משפט גר יתום" (שם כד, יז). הנה נתבאר לך שהמטה משפט אדם מישראל עובר בלאו אחד והוא אמרו: "לא תעשו עוול במשפט" (ויקרא יט, טו); ואם הטה משפט גר - עובר בשני לאווין.
ובספרי: "לא תטה משפט גר, מלמד שכל המטה משפט גר - עובר בשני לאווין. ואם היה גר יתום - עובר בשלשה לאווין".
המצווה הקע"ז
הציווי שנצטוו הדינים להשוות בין בעלי הדין, לתת לכל אחד מהם לומר דבריו בין שמאריך ובין שמקצר, והוא אמרו: "בצדק תשפט עמיתך" (ויקרא יט, טו).
ובא הפירוש בספרא: "שלא יהא אחד מדבר כל צרכו ואחד אומר לו: קצר דבריך".
זהו אחד העניינים שכוללם ציווי זה. ויש בו עוד: שכל אדם מצווה לדון דין תורה אם הוא בקי בכך ובעלי הדין התחילו לטעון לפניו. ובפרוש אמרו: "אחד דן את חברו דבר תורה, שנאמר: בצדק תשפט עמיתך".
ויש בו עוד: שחייב אדם לדון את חברו לכף זכות ולא יפרש מעשיו ודבריו אלא לטוב ולחסד.
וכבר נתבארנו כונות ציווי זה במקומות מפוזרים בתלמוד.
המצווה הרע"ו
האזהרה שהוזהר הדיין מלירוא מאדם מזיק בליעל ורע המידות עד שלא יפסוק עליו דין צדק, לא חייב לפסוק ולא יחוש למה שיקרה לו מן הנזקיים מאותו אדם. אמר יתעלה: "לא תגורו מפני איש" (דברים א, יז).
ולשון ספרא: "לא תגורו מפני איש, שמא תאמר מתיירא אני מאיש פלוני שמא יהרוג את בני, שמא ידליק גדישי, שמא יקצוץ את נטיעותי - תלמוד לומר: לא תגורו מפני איש".
המצווה הרע"ד
האזהרה שהוזהר הדין מלקחת שוחד מבעלי הדין אפילו לדון בצדק, והוא אמרו: "ושחד לא תקח" (שמות כג, ח).
וכבר נכפל הלאו בעניין זה.
ובספרי: "לא תקח שחד אפילו לזכות זכאי ולחייב חייב".
וכבר נתבארו דיני מצווה זו בכמה מקומות בסנהדרין.
