המצוה היומית

האזהרה שהזהרנו מלחבור, הוא שיאמר דברים שמדמה שהם מועילים לכך וכך, ומזיקיים לכך וכך. והוא אמרו יתעלה: "לא ימצא בך וגו' וחבר חבר" (דברים יח, י-יא).

ולשון ספרי: "חובר חבר - אחד חובר את הנחש ואחד חובר את העקרב", כלומר: האומר עליהם דברים כדי שלא יעקצוהו לפי דמיונו. או שאומרם על מקום העקיצה כדי להשקיט הכאב;

והעובר על לאו זה - לוקה.

וכבר נתבארו גם דיני מצווה זו בפרק ז' משבת.

האזהרה שהזהרנו מלדרוש ידיעה מן המתים, כפי מה שמדמים אותם שהם מתים באמת, אף על פי שהם אוכלים ומרגישים - שמי שעושה כך ולובש כך יבואהו המת בשנתו ויגיד לו מה שישאל עליו. והוא אמרו יתעלה: "לא ימצא בך וגו' ודרש אל המתים" (דברים שם).

ובגמרא סנהדרין: "דרש אל המתים - זה המרעיב עצמו והולך ולן בבית הקברות, כדי שתשרה עליו רוח טמאה";

והעובר על לאו זה - חייב מלקות.

האזהרה שהזהרנו מלשאול בעל אוב ומלבקש ידיעה ממנו, הוא אמרו יתעלה: "לא ימצא בך וגו' ושאל אוב" (שם). והעובר על לאו זה, כלומר: השואל בעל אוב - אינו חייב מיתה, אבל דבר זה אסור.

האזהרה שהזהרנו מלשאול בעל ידעוני ולבקש ממנו ידיעה, הוא אמרו יתעלה: "לא ימצא בך וגו' ושאל אוב וידעני" (שם).

ולשון ספרא: "אל תפנו אל האבת ואל הידענים (ויקרא יט, לא), אוב - זה פיתום המדבר משחיו; וידעוני - המדבר בפיו - הרי אלו בסקילה; והנשאל בהם באזהרה".

האזהרה שהזהרנו מכל מעשה הכשפים, הוא אמרו יתעלה: "לא ימצא בך וגו' ומכשף" (דברים יח, י);

העובר על לאו זה - חייב סקילה אם הוא מזיד, וחטאת קבועה אם הוא שוגג. אמר יתעלה: "מכשפה לא תחיה" (שמות כב, יז)

וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ז' מסנהדרין.

האזהרה שהזהרנו מלגלח הצדעים, הוא אמרו יתעלה: "לא תקפו פאת ראשכם" (ויקרא יט, כז).

וגם הלאו הזה הוא כדי שלא להתדמות לעובדי עבודה זרה, לפי שכך היו עושים עובדי עבודה זרה שמגלחים צדעיהם בלבד. ולפיכך הוצרכו לבאר במסכת יבמות ואמרו: "הקפת כל הראש - שמה הקפה", שלא תאמר שתכלית האיסור הוא גילוח הצדעים והנחת שאר השער כדרך שעושים כמרי עבודה זרה, אבל אם מגלח הכל הרי אין בכך התדמות להם - לפיכך הודיענו, שאסור לגלח הצדעים כלל בין לבדם בין עם כל הראש;

וחייב מלקות על כל צדע מהם ולפיכך לוקה שתים אם גלח כל ראשו.

והטעם שלא נמנה אלו כשתי מצוות, אף על פי שלוקה שתיים, מפני שאין בהם שני לשונות תחת לאו אחד. שאילו אמר: לא תקיפו פאת ראש מימין ופאת ראש משמאל והיינו מוצאים שחייבו עליהם שתים כי אז היה אפשר למנותם כשתי מצוות;

אבל הואיל והם בלשון אחד ועניין אחד - הרי הם מצווה אחת. אף על פי שבא הפירוש, שלאו זה כולל חלקיים שונים מהגוף ושהוא חייב על כל חלק מהם לבדו, אין זה מחייב שיהיו מצוות הרבה.

וכבר נתבארו דיני מצווה זו בסוף מכות; ולאו זה אין הנשים חייבות בו.

האזהרה שהזהרנו מלגלח את הזקן, ויש בו חמישה חלקיים:

הלחי העליון מצד ימין, והלחי העליון מצד שמאל, והלחי התחתון מצד ימין, והלחי התחתון מצד שמאל, ושבולת הזקן.

וכבר בא הלאו בלשון זה: "ולא תשחית את פאת זקנך" (שם), לפי שהכל נקרא: זקן.

ולא אמר ולא תשחית זקנך, אלא אמר: "ולא תשחית את פאת זקנך" - רצונו לומר: לא תשחית אף פאה אחת מכלל הזקן. ובא הפירוש שהן חמש פאות, כמו שחילקנו אותן.

וחייב חמש מלקיות אם גלח הכל, ואפילו גלחן בבת אחת.

ולשון המשנה: "ועל הזקן חמישה: שתיים מכאן ושתיים מכאן ואחת מלמטן, ר' אליעזר אומר: אם נטלו כלן כאחת - אינו חייב אלא אחת".

ואמרו בתלמוד: "אלמא קסבר ר' אליעזר לאו אחד הוא". הרי זו ראיה ברורה שתנא קמא סובר שהם חמישה לאווין וכך היא ההלכה. וגם זה היה דרך כמרי עבודה זרה, כמו שמפורסם היום על דרך כהנים האירופים שהם מגלחים את זקנם.

והטעם שאין למנותן כחמש מצוות - לפי שהלאו שבה נאמר בלשון יחיד והוא עניין אחד, כמו שביארנו במצווה שלפניה.

וכבר נתבארו דיני מצווה זו בסוף מכות; ומצווה זו אין הנשים חייבות בה.

האזהרה שהזהרו גם הגברים מלהתקשט בתכשיטי הנשים, והוא אמרו יתעלה: "ולא ילבש גבר שמלת אשה" (שם).

וכל גבר שנתקשט או לבש מה שידוע באותו המקום שצורה זו מיוחדת לנשים - לוקה.

ודע שמעשה זה, כלומר: שהנשים מתקשטות בתכשיטי הגברים או הגברים בתכשיטי הנשים - יש שהוא נעשה לעורר את הטבעים לשחיתות, כמו שהמפרסם אצל העמים, ויש שנעשה למיני עבודה זרה כמו שמפרש בספרים המיחדים לכך. ופעמים רבות שמתנים בעשית מקצת הקמעות ואומרים: שאם המתעסק בזה הוא איש - ילבש בגדי נשים ויתקשט בזהב ומרגליות ודומיהם; ואם היא אשה - תלבש שריון ותחגור כלי זין. וזה מפרסם מאד אצל בעלי העניין הזה.

האזהרה שהזהרנו גם כן מללכת בדרכי הכופרים במה שהנשים לובשות בגדי הגברים ומתקשטות בתכשיטיהם, הוא אמרו יתעלה: "לא יהיה כלי גבר על אשה" (שם כב, ה).

וכל אשה המתקשטת בתכשיט מתכשיטי הגברים, שידוע באותו המקום שתכשיט זה מיוחד לגברים - לוקה.

האזהרה שהזהרנו מלרשום בגופנו בצבעי הכחול והסקרא וזולתם, דרך שעושים עובדי עבודה כמפרסם אצל הקבטים עד היום. והאזהרה על כך, הוא אמרו יתעלה: "וכתבת קעקע לא תתנו בכם" (ויקרא יט, כח);

העובר על לאו זה - חייב מלקות,

וכבר נתבארו דיני מצווה זו בסוף מסכת מכות.

האזהרה שהזהרנו מלשרוט את עצמנו, כדרך שעושים עובדי עבודה זרה, והוא אמרו יתעלה: "לא תתגדדו" (דברים יד, א). וכבר נכפל לאו זה בלשון אחר, והוא אמרו: "ושרט לנפש לא תתנו בבשרכם" (ויקרא יט, כח).

וכבר נתבאר בגמרא יבמות: שגופיה דקרא "לא תתגדדו" מבעי ליה לגופיה, דאמר רחמנא: לא תעשו חבורה על מת.

ובגמרא מכות אמרו: "שריטה וגדידה אחת היא". ושם נתבאר שעל המת בין ביד בין בכלי - חייב; ועל עבודה זרה, בכלי חייב, ביד פטור, כמו שבא בספרי הנביאים: "ויתגדדו כמשפטם בחרבות וברמחים" (מלכים א יח, כח).

וכבר אמרו שבכלל לאו זה, גם האזהרה [על ההמנעות] מפילוג העם ומחלוקת הרבים ואמרו: "לא תתגדדו - לא תעשו אגדות אגדות": אבל גופיה דקרא הוא כמו שביארו ואמרו: "לא תעשו חבורה על המת", וזה מעין דרש.

וכן אמרם: "כל המחזיק במחלקת עובר בלאו, שנאמר: ולא יהיה כקרח וכעדתו" (במדבר יז, ה),

שגם הוא על דרך הדרש; אבל גופיה דקרא הרי הוא איום, כמו שביארוהו חכמים שהוא שלילה, לא לאו, לפי שהם ביארו שעניין דבר זה: שה' מודיע שהחולק על הכהנים וטוען לעצמו את הכהונה בדורות הבאים לא יארע בו מה שארע לקרח ולא יהיה עונשו, הבליעה, אלא יהא עונשו "כאשר דבר ה' ביד משה לו", כלומר: הצרעת, באמרו יתעלה למשה: "הבא נא ידך בחיקך וגו' " (שמות ד, ו),

וכמו שנתבאר בעזיה. אחזור לעניין המצווה ואמר, שכבר נתבארו דיני מצווה זו בסוף מכות; והעובר על לאו זה - לוקה.

האזהרה שהזהרנו מלתלש שער הראש על המתים כדרך שעושים הסכלים, והוא אמרו: "ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת" (דברים יד, א).

וכפל לאו זה בכהנים ואמר: "לא יקרחה קרחה בראשם" (ויקרא כא, ה), כדי להשלים הדין, לפי שממה שאמר 'בין עיניכם' היינו אומרים שרק מפאת פנים בלבד אסור - לפיכך ביאר ואמר: "לא יקרחה קרחה בראשם" לחייב על כל הראש כבין העינים.

וגם אילו אמר: 'לא יקרחה קרחה בראשם' בלבד, היינו אומרים: בין על המת בין שלא על המת - לפיכך באר שם 'למת'.

וכל המגלה כגריס משער ראשו בתלישה על המת דווקא - לוקה, בין שהוא כהן גדול או ישראל לוקה על כל קרחה וקרחה מלקות אחת.

וכן מה שכפל בכהנים: "ופאת זקנם לא יגלחו ובבשרם לא ישרטו שרטת" (שם) לא בא אלא להשלים תורת המצווה, כמו שנתבאר בסוף מכות.