המצוה היומית

האזהרה שהוזהר הדיין מלחמול על מי שהרג את חברו או חסרו אבר מאבריו, לומר: בתשלום הקנסות. שלא יאמר: זה עני וקטע את ידו של זה או אבד עינו שלא בכוונה, ויחון וירחם עליו בתשלום דמי הזקו בשלמות. והוא אמרו בזה: "ולא תחוס עינך נפש בנפש עין בעין שן בשן יד ביד רגל ברגל" (דברים יט, כא).

וכבר נכפל הלאו בזה ואמר: "לא תחוס עינך [עליו] ובערת דם הנקי מישראל" (שם, יג).

האזהרה שהוזהר הדין מלחמול על המסכן בשעת הדין עד שיזכהו בדבר שאינו מגיע לו, דרך רחמנות, לא ישווה בין העשיר לעני והאביון ויחייבנו לשלם מה שיטל עליו, והוא אמרו: "ודל לא תהדר בריבו" (שמות כג, ג).

וכבר כפל את הלאו בעניין זה בלשון אחר ואמר: "לא תשא פני דל" (ויקרא יט, טו).

ולשון ספרי: "שלא תאמר: עני הוא זה הואיל ואני והעשיר הזה חייבין לפרנסו אזכנו ונמצא מתפרנס בנקיות - תלמוד לומר: לא תשא פני דל".

האזהרה שהזהר הדין מלשאת פני אחד מבעלי הדין בשעת הדיון, פילו היה אדם נכבד מאד וגדול המעלה, ואל יכבדנו הדיין אם בא לדין עם בעל דינו ואל יראה שהוא מגדלו ומכבדו. והוא אמרו יתעלה: "[ו]לא תהדר פני גדול" (ויקרא יט, טו).

ובספרא: "שלא תאמר עשיר הוא זה, בן גדולים הוא זה היאך אבישנו ואראה בב(ו)שתו, על אחת כמה וכמה שאינו מביישו - לכך נאמר: לא תהדר פני גדול".

וכבר נתבארו דיני מצווה זו בכמה מקומות בסנהדרין ושבועות.

האזהרה שהוזהר הדין מלהטות את הדין על אחד מבעלי הדין אם ידע שהוא אדם רשע בעל עברות, זהיר יתעלה מלהענישו בעוות הדין. והוא אמרו יתעלה: "לא תטה משפט אבינך בריבו" (שמות כג, ו).

ולשון המכילתא: "רשע וכשר עומדין לפניך לדין, שלא תאמר הואיל ורשע הוא אטה הדין עליו - תלמוד לומר: 'לא תטה משפט אבינך בריבו', 'אביון' הוא במצוות", כלומר: אף על פי שהוא אביון במצוות - לא תטה את דינו.

האזהרה שהזהר הדין מלעשות עוון בדין, הוא אמרו: "לא תעשו עול במשפט" (ויקרא יט, טו).

ועניין לאו זה שלא יעבור על הגדרים שגדרה תורה בחיוב דבר או בפטור ממנו.