האזהרה שהזהרנו על חילול השם, והוא הפך קידוש ה' שאנו מצווים בו ושקדם ביאורו במצוות עשה התשיעית. והוא אמרו יתעלה: "ולא תחללו את שם קדשי" (ויקרא כב, לב).
עוון זה נחלק לשלשה חלקיים: שנים על הכלל ואחד על היחידים [שבעם].
החלק הכללי הראשון - הוא: שכל מי שדרשו ממנו לעבור על אחת מן המצוות בשעת השמד, אם האנס מתכוון להעביר בין במצוות קלות בין במצוות חמורות,
או מי שדרשו ממנו לעבור על עבודה זרה או גלוי עריות או שפיכות דמים ואפילו שלא בשעת השמד - הרי זה חייב למסור נפשו ויהרג ואל יעבור, כמו שביארנו במצוות עשה התשיעית.
ואם עבר ולא נהרג - הרי זה חילל את השם ועבר על לאו זה.
ואם היה זה ברבים - כלומר: במעמד עשרה מישראל הרי זה חילל את השם ברבים ועבר על אמרו יתעלה "ולא תחללו את שם קדשי" ועוונו חמור מאד;
אבל אינו לוקה מפני שהוא אנוס, לפי שאין בית דין רשאי לקיים עונש מלקות או מיתה אלא על מזיד ברצון בעדים והתראה.
ולשון ספרי בנותן מזרעו למלך: "ונתתי אני את פני באיש ההוא" (שם כ, ה), אמרו: "ההוא - לא אנוס ולא שוגג ולא מטעה".
הנה נתבאר לך שעובד עבודה זרה באונס אינו חייב כרת, כל שכן מיתת בית דין, אבל עבר על חלול השם.
והחלק השני הכללי - גם כן שיעשה האדם עברה שאין בה תאווה ולא הנאה, אלא מראה במעשיו הזילזול וההפקרות - הרי גם זה מחלל שם שמים ולוקה, ולפיכך אמר: "ולא תשבעו בשמי לשקר וחללת את שם אלהיך" (שם יט, יב), לפי שזה מראה על הזילזול בעניין זה, ואין הנאה גופנית בכך.
והחלק שעל היחידים [שבעם] - הוא: שיעשה אדם ידוע בחסידות ובישר איזה מעשה הנראה להמון שהוא עברה ושכגון מעשה זה אין ראוי לאותו חסיד לעשותו, אף על פי שהוא מעשה מותר - הרי זה חילל את השם. והוא אמרם: "היכי דמי חלול השם: כגון אנא דשקלנא בשרא מבי טבחא ולא יהיבנא דמי לאלתר. ר' פלוני אמר: כגון אנא דמסגינא ארבע אמות בלא תורה ולא תפילין". וכבר נכפל לאו זה ואמר: "ולא תחלל את שם אלהיך אני ה'" (שם יח, כא).
וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפסחים ובסוף יומא.
