המצוה היומית

האזהרה שהוזהר הדיין מללכת אחר דעת הרוב אם הרוב אדם אחד בלבד, פירוש העניין הזה, שאם נפלה מחלוקת בין הדיינים בחוטא: מקצתם אמרו שהוא חייב מיתה ומקצתם אמרו שאינו חייב מיתה, והיו המחייבים יתרים במנין על המזכים איש אחד - אסור להרוג אותו החוטא,

והזהיר ה' את הדין מלהרגו עד שיהו המחייבים יתרים על המזכים - שנים. והוא אמרו: "לא תהיה אחרי רבים לרעת" (שם, ב), כלומר: לא תלך אחר כל רוב שיארע, בגזר דין המוות, וזהו עניין אמרו במיוחד "לרעות".

ולשון המכילתא: "אחד עשר מזכין ושנים עשר מחייבין שומע אני יהא חייב - תלמוד לומר: לא תהיה אחרי רבים לרעת".

ושם אמרו:"הטותך לטובה על פי אחד, הטותך לרעה על פי שנים".

וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ד' מסנהדרין.

האזהרה שהוזהר הדיין מלילך אחר סברת דיין אחר, דרך הסמכות עליו בחיוב המחייב או זיכוי הזכאי, בלי שיבחון הדבר בעצמו לפי חקירתו וסברתו מתוך יסודות הדין. והוא אמרו: "ולא תענה על רב לנטת" (שם).

הכוונה בזה: אל תבקש בריב, הנטיה בלבד, והוא: שתטה עם הרוב או עם הגדולים, ותשתוק ממה שיש בדעתך באותו הדין.

ולשון המכילתא: "לא תענה על רב לנטת, שלא תאמר בשעת מנין: דיי שאהיה כר' איש פלוני - אלא אמור מה שלפניך. יכול אף דיני ממונות כן - תלמוד לומר: אחרי רבים להטת" (שם).

וגם מן הלאו הזה נלמדה האזהרה למלמד זכות שלא יחזור וילמד חובה, אמרו יתעלה: "[ו]לא תענה על רב לנטת", כלומר: לא יהא דברך בו להטות אותו לחובה.

וכן אין פותחין בדיני נפשות לחובה, שנאמר: "[ו]לא תענה על רב לנטות". וכן מחזירין לזכות ואין מחזירין לחובה. וכן אין מתחילין מן הגדול - כל הדברים האלה נלמדו ממה שנאמר: "[ו]לא תענה על רב לנטת",

כמו שנתבאר בפרק ד' מסנהדרין ושם נתבארו דיני מצווה זו.

הציווי שנצטווינו לסקול את העוברים על מקצת המצוות, הוא אמרו יתעלה: "וסקלתם אתם באבנים ומתו" (דברים כב, כד). ונעיר על המצוות שהעובר עליהן חייב סקילה, כשאזכיר מצוות לא תעשה.

וכבר נתבארנו דיני מצווה זו בפרק ו' מסנהדרין.

הציווי שנצטווינו לשרוף את העוברים על מקצת המצוות, הוא אמרו יתעלה: "באש ישרפו אתו ואתהן" (ויקרא כ, יד). ונעיר במצוות לא תעשה על המצוות שחייבים עליהן שרפה.

וכבר נתבארנו דיני מצווה זו בפרק ז' ממסכת סנהדרין.