המצוה היומית

הציווי שנצטווינו למנות עלינו מלך מישראל שיאחד את כל אמתנו וינהיג את כולנו, הוא אמרו יתעלה: "שום תשים עליך מלך" (שם יז, טו).

וכבר הזכרנו מקודם את דבריהם בספרי: "שלש מצוות נצטוו ישראל בשעת כניסתם לארץ: למנות להם מלך, ולבנות בית הבחירה, ולהכרית זרעו של עמלק".

עוד אמרו בספרי: "שום תשים עליך מלך - מצוות עשה". ובא הפירוש, שזה שנאמר, "שום תשים עליך מלך - שתהא אימתו עליך" ושיהיה בלבנו בתכלית הכבוד והגדולה והרוממות שאין למעלה ממנה, עד שתהיה מעלתו אצלנו גדולה ממעלת נביא מבין הנביאים שבדורו. ובפירוש אמרו: "מלך קודם לנביא".

וכשמצווה המלך הזה איזה ציווי שאינו נגד ציווי תורני - חובה לקיים פקודתו; והעובר על פקודתו ואינו מקיימה, רשות יש למלך להרגו בסיף, כמו שקיבלו אבותינו על עצמם ואמרו: "כל איש אשר ימרה את פיך וגו' יומת" (יהושע א, יח). וכל מורד במלכות - יהיה מי שיהיה - דמו מותר למלך הממונה על פי התורה.

וכבר נתבארנו כל דיני מצווה זו בפרק ב' מסנהדרין ובריש כרתות ופרק ז' מסוטה.

האזהרה שהזהרנו מלהעמיד עלינו מלך, איש שאינו מזרע ישראל, אף על פי שהוא גר צדק, וא אמרו יתעלה: "לא תוכל לתת עליך איש נכרי אשר לא אחיך הוא" (דברים יז, טו).

ולשון ספרי: "לא תוכל לתת עליך איש נכרי - זו מצוות לא תעשה".

וכן שאר המינויים אסור שנמנה עלינו בשום דבר מן הדברים - לא מינוי תורני ולא מינוי שבשלטון - אדם שהוא מקהל גרים עד שתהא אמו מישראל. שהרי אמר יתעלה: "שום תשים עליך מלך מקרב אחיך" (שם), אמרו: "כל משימות שאתה משים עליך לא יהו אלא מקרב אחיך".

אבל המלכות בלבד, כבר ידעת מפסוקי ספרי הנבואה שזכה בה דוד. ובפירוש אמרו: "כתר מלכות זכה בו דוד", וכן זרעו אחריו עד סוף כל הדורות. אין מלך למי שמאמין בתורת משה רבנו אלא מזרע דוד, מזרע שלמה דווקא: וכל שהוא מזולת הזרע הנכבד הזה לעניין מלכות - "נכרי" קרינא ביה, כשם שכל שהוא מזולת זרע אהרן לעניין עבודה - "זר" קרינא ביה. וזה ברור ואין בו ספק.

וכבר נתבארו דיני מצווה זו בכמה מקומות ביבמות וסנהדרין וסוטה ונידה.

האזהרה שהוזהר המלך מלהרבות נשי, וא אמרו יתעלה: "ולא ירבה לו נשים" (שם, יז).

והגבול לכך, שלא יוסיף על שמונה עשרה נשים בכתובה וקידושין,

וכבר נתבארו גם דיני מצווה זו בפרק ב' מסנהדרין;

וכל זמן שמוסיף עליהן - לוקה.

האזהרה שהזהר המלך מלהרבות סוסים, וא אמרו יתעלה: "לא ירבה לו סוסים" (שם, טז).

והגבול לכך, שלא יהיו לו סוסים שעוברים לפניו, ואפילו סוס אחד לא יהיה אצלו, זולת הבהמה שהוא רוכב עליה בלבד, או סוסים שיהא בארוות שהם מוכרים אצלו למלחמה שירכבו עליהם הצבא; אבל בשבילו - רק בהמה אחת בלבד.

וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ב' מסנהדרין.

האזהרה שהוזהר המלך מלהרבות ממון מיוחד לעצמו, והוא אמרו יתעלה: "וכסף וזהב לא ירבה לו מאד" (שם).

והגבול לכך הוא, שלא יהיה לו למעלה מכדי להוציא הוצאות על חייליו ועבדיו המיוחדים לו. אבל לקבץ ממון שיהא לצרכי כל ישראל - הרי זה מותר.

וכבר באר ה' יתעלה בכתוב טעם מצוות אלו, כלומר: "לא ירבה לו סוסים, ולא ירבה לו נשים, וכסף וזהב לא ירבה לו מאד". ולפי שנודע טעמן הגיעו בהן לידי ביטול כמפורסם מעניין שלמה ע"ה, על אף גודל מעלתו במדע ובחכמה ושהוא ידידיה אמרו: שיש בזה הערה לבני אדם,

שאילו ידעו טעמי כל המצוות היו מוצאים להם דרך לביטולן שהרי אפילו זה השלם הגדול טעה בזה וחשב שלא יהא מעשה זה סיבה לעברה בשום פנים, כל שכן ההמון בדעתם החלושה, שהיו באים לידי זלזול בהן ויאמרו: לא אסר דבר זה ולא ציווה על דבר זה אלא בגלל כך וכך - אנו נזהר בדבר שבגללו נתנה מצווה זו ולא נקפיד על המצווה עצמה, וכך היו, באים לידי הפסד הדת.

לפיכך הסתיר ה' יתעלה טעמיהן; אבל אין מהן גם אחת שאין לה טעם וסיבה, אלא שרוב אותם הסיבות והטעמים לא ישיגום דעות ההמון ולא יבינום. וכולם הם כמו שהעיד הנביא: "פקודי ה' ישרים משמחי לב" (תהילים יט, ט).

ומאת ה' אשאל עזר לקיים כל מה שציווה בו מהן ולהתרחק מכל מה שהזהיר ממנו.