האזהרה שהזהרנו מלהתעסק בהלוואת הריבית בין הלווה והמלווה, שלא נערב לאחד מהם ולא נעיד להם, ולא נכתוב ביניהם שטר במה שהסכימו עליו מעניני הריבית. והוא אמרו יתעלה: "לא תשימון עליו נשך" (שמות כב, כד).
ולשון גמרא בבא מציעא: "ערב ועדים אינם עוברין אלא משום: 'לא תשימון עליו נשך'". ושם נתבאר שהסופר כעדים וכערב. ועוד נתבאר שם, שלאו זה, שהוא "לא תשימון עליו נשך", אף על פי שבא במתעסקים ביניהם - הרי הוא כולל גם את המלווה, ולפיכך יהיה המלווה בריבית עובר על ששה לאווין:
האחד - לא תהיה לו כנשה, והשני - את כספך לא תתן לו בנשך, והשלישי - ובמרבית לא תתן אכלך, והרביעי - אל תקח מאתו נשך, והחמישי - לא תשימון עליו נשך, והששי - ולפני עור לא תתן מכשל.
ושם אמרו: "ואלו עוברין בלא תעשה: המלווה, והלווה, הערב, והעדים; וחכמים אומרים: אף הסופר - עוברין על בל תתן, ועל בל תקח ממנו, ועל לא תהיה לו כנשה, ועל לא תשימון עליו נשך, ועל ולפני עור לא תתן מכשל".
ובגמרא: "אמר אביי: מלווה עובר בכלן, לוה עובר משום לא תשיך ולפני עור לא תתן מכשל; ערב ועדים אין עוברים אלא משום לא תשימון עליו נשך".
והעובר על לאו זה - אם היא ריבית קצוצה - מוציאים אותה מידו ומחזירים לזה שממנו נלקחה הריבית.
