הציווי שנצטווינו להחזיר את המשכון לבעליו הישראלי בעת שהוא צריך לו, אם המשכון ממה שנזקקים לו ביום, כגון: כלי עבודתו ומלאכתו - יחזירם לו ביום וימשכנם בלילה; ואם הוא ממה שנזקקים לו בלילה - כגון מצעות ושמיכות שהוא ישן בהן - יחזירם בלילה וימשכנם ביום.
ולשון המכילתא: "עד בא השמש תשיבנו לו (שמות כב, כה) - זו כסות יום שאתה מחזיר לו כל היום; וכסות לילה שאתה מחזיר לו כל הלילה מנין? תלמוד לומר: השב תשיב לו את העבוט כבוא השמש (דברים כד, יג). מכאן אמרו: ממשכנין כסות יום בלילה וכסות לילה ביום ומחזירין כסות יום ביום וכסות לילה בלילה.
וכבר נתבאר בגמרא מכות שאמרו: "לא תבא אל ביתו לעבוט עבטו" (שם שם, י) - הוא לאו שנתק לעשה, ושהעשה הוא אמרו: "השב תשיב לו את העבוט".
ולשון ספרי: "השב תשיב - מלמד שמחזיר לו כלי יום ביום וכלי לילה בלילה: סגוס בלילה, ומחרשה ביום".
וכבר נתבארנו דיני מצווה זו בפרק ט' מ[בבא] מציעא.
