האזהרה שהזהרנו מלמשכן את החייב, במו ידינו, אלא בפקדת הדין ועל ידי שלוחו, לא שנכנס אנחנו לבית החייב בעל כורחו ונמשכננו. והוא אמרו יתעלה: "לא תבא אל ביתו לעבט עבטו" (שם, י).
ולשון המשנה: "המלווה את חברו לא ימשכננו אלא בבית דין ולא יכנס לביתו ליטול את משכונו, שנאמר: 'בחוץ תעמד'" (שם, יא). ולאו זה נתק לעשה. והוא אמרו יתעלה: "השב תשיב לו את העבוט" (שם, יג), וכך נתבאר בגמרא מכות.
ודע שאם לא החזירו ולא קיים עשה שבה - חייב מלקות ומשלם דמי המשכון, כמו שנתבאר בסוף מכות.
וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ט' מבבא מציעא.
