הציווי שנצטווינו לעשות הכר במצורע כדי שיפרשו ממנו, וא אמרו יתעלה: "והצרוע אשר בו הנגע בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע ועל שפם יעטה וטמא טמא יקרא" (שם יג, מה).

והראיה שזוהי מצוות עשה היא אמרם בספרא: "לפי שנאמר ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום (שם כג, י), יכול אף על פי [שהוא] מנגע? ומה אני מקים: "בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע" בכל אדם חוץ מכהן גדול, תלמוד לומר: "אשר בו הנגע" - אף כהן גדול יהיו בגדיו פרומים, קרועים, וראשו יהיה פרוע, יגדל פרע".

ברור אם כן, שפרימה או פריעה של כהן גדול בלא תעשה, והכלל הוא אצלנו: 'כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה, אם אתה יכול לקיים את שניהם מוטב; ואם לאו יבוא עשה וידחה את לא תעשה'.

וכיון שמצאנו שהם אומרים, כי כהן גדול אם נצטרע פורע ופורם, הרי ראיה שזו מצוות עשה. וכבר נמסר לנו בקבלה, שגם שאר טמאים צריכים לעשות לעצמם הכר, כדי שיפרשו בני אדם מהם.

ולשון ספרא: "טמא מת ובועל נידה וכל המטמאין את האדם מנין? תלמוד לומר: וטמא טמא יקרא".

עניינו: כל טמא צריך להכריז על עצמו שהוא טמא, והוא: שישים לעצמו הכר המראה שהוא טמא ושהנוגע בו נטמא, כדי שיבדלו ממנו.

וכבר נתבאר שהכר זה של מצורע אינו חובה לנשים כלל, והוא אמרם: "האיש פורע ופורם ואין האשה פורעת ופורמת", אבל עוטה על שפם ומודיעה על עצמה כשאר הטמאים.