המצווה המשלימה מאתים
הציווי שנצטווינו לשלם שכר שכיר ביומו ולא לאחרו ליום אחר, הוא אמרו יתעלה: "ביומו תתן שכרו" (שם שם, טו).
ודין מצווה זו, שיהא שכיר יום גובה כל הלילה ושכיר לילה גובה כל היום, כמו שאבאר במצוות לא תעשה.
וכבר נתבארנו דיני מצווה זו בשלמות בפרק ט' מ[בבא] מציעא, ושם נתבאר שזו חובה בכל שכיר, בין גוי בין ישראל, ומצוות עשה לפרוע בזמנו.
המצווה הרל"ח
האזהרה שהזהרנו מלעשוק שכיר ומלאחר שכרו, הוא אמרו: "לא תלין פעלת שכיר אתך עד בקר" (ויקרא יט יג).
במה דברים אמורים? אם הוא שכיר יום שהוא גובה כל הלילה, שנאמר: 'עד בקר'; ואם הוא שכיר לילה - גובה כל הלילה וכל היום שלא תשקע החמה אלא כשכבר קבל שכרו, והוא אמרו: "ביומו תתן שכרו ולא תבוא עליו השמש" (דברים כד, טו).
ולשון המשנה: "שכיר יום גובה כל הלילה ושכיר לילה גובה כל היום",
ואין אלו שתי מצוות, אלא מצווה אחת היא, ובא בה שני לאווין להשלים דין המצווה, והוא שמשני לאווין אילו ידענו מתי הוא זמן הגביה.
וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ט' מבבא מציעא, ושם נתבאר שזה מיוחד בשכיר ישראל בלבד, שאם אחר שכרו - עובר בלא תעשה; אבל שכיר גוי - עובר עליו בעשה והוא אמרו: "ביומו תתן שכרו".
