המצווה הרל"ה
הציווי שנצטווינו בדין עבד כנעני, הוא שמשתעבדין בו לעולם ואינו יוצא לחרות אלא בשן ועין והוא הדין לשאר ראשי אברים שאינם חוזרין כמו שבא לנו בפרוש המקבל. והוא אמרו יתעלה: "לעלם בהם תעבדו" (ויקרא כה, מו). ואמר: "וכי יכה איש" (שמות כא, כו).
ולשון גמרא גטין: "כל המשחרר עבדו - עובר בעשה. דכתיב: לעולם בהם תעבדו".
ולשון התורה הוא, שמשתחרר בשן ועין.
וכבר נתבארנו דיני מצווה זו בשלמות בקדושין וגטין.
המצווה הרנ"ד
האזהרה שהזהרנו מלהחזיר עבד שברח לארץ ישראל אל אדוניו, אף על פי שאדוניו ישראלי, כיון שברח מחוצה לארץ, לארץ ישראל - אין מחזירים אותו לו, אלא משחררו וכותב עליו את דמיו חוב. והוא אמרו יתעלה: "לא תסגיר עבד אל אדוניו" (דברים כג, טז).
ונתברר בפרק ד' מגיטין, שבעבד שברח מחוצה לארץ לארץ הכתוב מדבר, שיהא הדין בו שיכתוב שטר בדמיו ויכתוב לו גט חרות ולא יוחזר לעבדות כלל, כיון שבא להסתופף בארץ הטהורה הנבחרת לעם הנעלה.
ושם נתבארו דיני מצווה זו.
המצווה הרנ"ה
האזהרה שהזהרנו מלהונות העבד הזה שברח אלינו, הוא אמרו יתעלה: "עמך ישב בקרבך במקום אשר יבחר [באחד שעריך] בטוב לו לא תוננו" (שם, יז).
ולשון ספרא: גם בו: "לא תוננו - זו אונאת דברים". כי כמו שהוסיף יתעלה לאו באונאת הגר מחמת שפלות נפשו וגרותו הוסיף גם לאו שלישי באונאת העבד שנפשו שפלה ונמוכה יותר מן הגר. שלא תאמר: זה עבר לא יקפיד על אונאת דברים.
וברור שעבד זה שדיבר בו הכתוב, וכן גר זה שהזהיר מלהונותו הם שקבלו עליהם את התורה, כלומר: גרי צדק.
