המצוה היומית

הציווי שנצטווינו בעריפת עגלה, אם נמצא בשדה הרוג שלא נודע מי הרגו, הוא אמרו יתעלה: "כי-ימצא חלל באדמה" (שם כא, א). וזהו דין עגלה ערופה.

וכבר נתבארנו דיני מצווה זו בפרק אחרון ממסכת סוטה.

האזהרה שהזהרנו מלזרוע ומלעבוד את האדמה בנחל איתן שנערפה בו העגלה, הוא אמרו: "אשר לא יעבד בו ולא יזרע" (שם כא, ד), והעובר על זה - לוקה.

ובגמרא מכות כשהזכירו מחייבי מלקות אמרו: "והא איכא זורע לנחל איתן ואזהרתיה מהכא: אשר לא יעבד בו ולא יזרע'?" הנה נתבאר שזו אזהרה אחת ושהיא במלקות.

וכבר נתבארו דיני מצווה זו בסוף סוטה.

האזהרה שהזהרנו מלהשאיר מוקשים ומכשולים בערינו ובתוך בתינו כדי שלא יאבדו בהם בני אדם, הוא אמרו יתעלה: "ולא תשים דמים בביתך" (דברים כב, ח).

ולשון ספרי:"ועשית מעקה (שם) - מצוות עשה; ולא תשים דמים - מצוות לא תעשה".

וכבר נתבארו דיני מצווה זו בריש שקלים ירושלמי ובכמה מקומות בסדר נזיקין.

הציווי שנצטווינו לסלק המוקשים והמכשולים מכל משכנותינו, יינו: שנבנה כתל מקיף סביב הגגות והבורות והשיחין ודומיהם, כדי שלא יפול מישהו בהם או מהם. וכן מקומות הסכנה כולם בונים ומתקנים אותם, כדי שתסור הסכנה. והוא אמרו: "ועשית מעקה לגגך" (דברים כב, ח).

ולשון ספרי: "ועשית מעקה לגגך - מצוות עשה". וכבר נתבארנו דיני מצווה זו במסכת [בבא] קמא.