הזינו את כתובת הדוא"ל שלכם ותקבלו מדי שבוע מגזין מרתק!

המצוה היומית

מצוות עשה נ״ז, נ״ו, נ״ח

המצווה הנ"ז

הוא הציווי שנצטווינו על שחיטת פסח שני למי שנמנע ממנו פסח ראשון, והוא אמרו יתעלה: "בחדש השני בארבעה עשר יום בין הערביים יעשו אותו" (שם).

גם כאן ראוי למפקפק שיפקפק בדברי ויאמר לי: מדוע תמנה פסח שני וזה סותר מה שהקדמת בכלל השביעי באומרך, שהלכות המצווה אינן נמנות בפני עצמן?

ידע המקשה קושיא זו, שכבר נחלקו חכמים בפסח שני, אם הוא המשך דיני הראשון או שהוא ציווי מיוחד בעצמו, ופסק ההלכה, שהוא ציווי מיוחד בעצמו - ולפיכך ראוי למנותו בפני עצמו.

ובגמרא פסחים אמרו: "חייב כרת על השני - דברי רבי; ר' נתן אומר: חייב כרת על הראשון ופטור על השני; ר' חנניה בן עקביה אומר: אף על הראשון אינו חייב כרת אלא אם כן לא עשה שני".

אחר כך שאל התלמוד ואמר: "במאי קא מפלגי? רבי סבר: שני רגל בפני עצמו הוא, ור' נתן סבר: שני תשלומין לראשון הוא". הנה נתבאר מה שרמזנו עליו.

ושם נאמר: "הלכך הזיד בזה ובזה - כלומר לא הקריב פסח ראשון ולא פסח שני בזדון - דברי הכל חייב; שגג בזה ובזה - דברי הכל פטור; הזיד בראשון ושגג בשני לר' ור' נתן חייב, ולר' חנניה בן עקביא פטור". וכך גם כן אם הזיד בראשון והקריב בשני - הוא חייב לדעת רבי, לפי שאין אצלו השני תשלומין לראשון;

וההלכה בכל זה כרבי. ומצווה זו אין הנשים חייבות בה. לפי שנתבאר שם שאשה בשני רשות. וכבר נתבארנו גם דיני מצווה זו בגמרא פסחים.

מתוך ובאדיבות המהדורה המעוצבת של אתר דעת

המצווה הנ"ו

הציווי שנצטווינו לאכל כבש הפסח בליל ט"ו בניסן כפי תנאיו הנזכרים, והם: שיהא צלי, ושיאכל בבית אחד, ושיאכל עם מצה ומרור.

והוא אמרו יתעלה: "ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי-אש ומצוות על-מררים יאכלהו" (שמות יב, ח). ואולי יקשה עלי מקשה ויאמר: מדוע אתה מונה אכילת פסח ומצה ומרור כמצווה אחת, ואינך מונה אותן כשלוש, מאחר שאכילת מצה מצווה ואכילת מרור מצווה ואכילת בשר הפסח מצווה?

אז אמר: זה שאכילת מצה מצווה בפני עצמה - הרינו נכון כמו שנבאר; וכן נכון שאכילת בשר הפסח מצווה כמו שהזכרנו; אבל המרור הרי הוא טפל לאכילת הפסח ואין למנותו מצווה בפני עצמה.

הראיה לכך: שבשר הפסח נאכל לקיום המצווה, בין שיש מרור ובין שאין מרור; אבל המרור אינו נאכל אלא עם בשר הפסח, שכן הוא אומר יתעלה: "על מצוות ומררים יאכלהו" (במדבר ט, יא). ואילו אכל מרור בלי בשר - לא עשה כלום בהחלט, ולא נאמר שקיים מצווה אחת, היא אכילת מרור.

ולשון המכילתא: "צלי-אש ומצוות על מררים יאכלהו" - מגיד הכתוב, שמצוות פסח צלי, מצה ומרור". כלומר: שהמצווה היא כללותם.

ושם נאמר: "מנין אתה אומר, שאם אין להם מצה ומרור הם יוצאין ידי חובתם בפסח? תלמוד לומר יאכלהו", כלומר הבשר לבדו. "יכול כשם שאם אין להם מצה ומרור הם יוצאין ידי חובתן בפסח, כך אם אין להם פסח, יוצאין ידי חובתם במצה ומרור? הרי אתה דן: הואיל והפסח מצוות עשה ומצה ומרור מצוות עשה, אם למדת שאם אין להם מצה ומרור הם יוצאין ידי חובתם בפסח, כך אם אין להם פסח יוצאין ידי חובתם במצה ומרור? תלמוד לומר: יאכלהו".

ושם נאמר: "יאכלהו - מכאן אמרו: הפסח נאכל אכילת שבע, ואין מצה ומרור נאכלים אכילת שבע" לפי שעיקר המצווה אכילת הבשר, כמו שאמר: "ואכלו את הבשר בלילה הזה"; והמרור מטפלי בשר הפסח וחובותיו, כמו שנתבאר מאמרות אלו למי שהבינן.

והראיה הברורה בזה הוא היסוד שאמר התלמוד, והוא אמרם: "מרור בזמן הזה דרבנן", לפי שמן התורה אין חובה לאוכלו בפני עצמו אלא נאכל עם בשר הפסח. וזו ראיה ברורה ומפרשת, שהוא מטפלי המצווה, לא שאכילתו מצווה בפני עצמה.

וגם דיני מצווה זו מבארים במסכת פסחים.

מתוך ובאדיבות המהדורה המעוצבת של אתר דעת

המצווה הנ"ח

הציווי שנצטווינו לאכול בשר פסח שני בליל ט"ו באייר על מצה ומרור, והוא אמרו יתעלה: גם על זה: "על מצוות ומרורים יאכלהו" (שם שם).

וגם דיני מצווה זו נתבארנו בפסחים.

וברור שאינו חובה לנשים, כי כשם ששחיטתו אינה חובה להן - כמו שביארנו - כך [גם לא] אכילתו בלי ספק.

מתוך ובאדיבות המהדורה המעוצבת של אתר דעת