Enter your email address to get our weekly email with fresh, exciting and thoughtful content that will enrich your inbox and your life.

ספר המצוות

מצוות לא תעשה קצג, קנג, קצד; מצוות עשה קמו

המצווה הקצ"ג

האזהרה שהזהרנו מלאכול כלאי הכרם בלבד, והוא אמרו יתעלה בהם: "פן תקדש המלאה הזרע" (דברים כב, ט),

ובא בקבלה: "פן תקדש - פן תוקד אש", כלומר: שאסור להנות בהם. וכבר קדם לך הכלל: כל מקום שנאמר: השמר, פן ואל - אינו אלא מצוות לא תעשה,

ובפרק ב' מפסחים כשאמרו: "כל אסורין שבתורה אין לוקין עליהן אלא דרך הנאתן" - כלומר: כל דבר שנאסרה אכילתו לא יתחייב על אכילתו אלא אם נהנה בכך - אמרו אחר כך: "אמר אביי: הכל מודים בכלאי הכרם שלוקין עליהן אפילו שלא דרך הנאתן. מאי טעמא? דלא כתיב בהו אכילה, דכתיב: "פן תקדש - פן תוקד אש".

וכבר נתבארו דיני מצווה זו במסכת כלאים.

וגם היא אינה חובה מן התורה אלא בכלאי הכרם של ארץ ישראל.

מתוך ובאדיבות המהדורה המעוצבת של אתר דעת

המצווה הקנ"ג

האזהרה שהזהרנו מלאכול הטבל והוא הדבר שלא הפירשו ממנו תרומה ומעשרות, והוא אמרו יתעלה: "ולא יחללו את קדשי בני ישראל את אשר ירימו לה'" (ויקרא כב, טו). העובר על זה, כלומר: אוכל טבל - חייב מיתה בידי שמים. הרמז על כך ממה שאמר כאן: "ולא יחללו את קדשי",

ואמר בתרומות: "ואת קדשי בני ישראל לא תחללו ולא תמותו" (במדבר יח, לב), ויליף חילול חלול מתרומה שהיא עוון מיתה, כמו שביארנו.

ולשון גמרא סנהדרין: "מנין לאוכל טבל שהוא במיתה? שנאמר: "ולא יחללו את קדשי בני ישראל את אשר ירימו לה'" - בעתידים לתרום". כאילו אמר: לא יחללו קודשים שהם עתידים להרים אותם לה'.

והוא אמרו יתעלה: "את אשר ירימו לה'" בלשון עתיד, ואחרי פסוק זה אמר: "והשיאו אותם עוון אשמה באוכלם את קדשיהם" (ויקרא כב, טז).

ובגמרא מכות אמרו: "יכול לא יהיו חייבין אלא על הטבל שלא הורם ממנו כל עיקר; נטלה ממנו תרומה גדולה ולא נטלה ממנו תרומת מעשר, מעשר ראשון ולא מעשר שני ואפילו מעשר עני מנין? תלמוד לומר: "לא תוכל לאכל בשעריך וגו'" (דברים יב, יז).

ולהלן הוא אומר:"ואכלו בשעריך ושבעו" (שם כו, יב), מה להלן מעשר עני אף כאן מעשר עני, ואמר רחמנא: לא תוכל לאכל". אבל כל זה למלקות. אולם עוון מיתה אינו אלא בתרומה גדולה ותרומת מעשר, לפי שהאוכל מעשר ראשון קדם שתפרש ממנו תרומת מעשר - חייב מיתה.

והוא אמרו יתעלה ללויים בצוותו אותם להפריש מעשר מן המעשר: "ואת קדשי בני ישראל לא תחללו ולא תמותו", שזה לאו על אכילת מעשר ראשון בטבלו, ולפיכך חייבין עליו מיתה, כמו שנתבאר במסכת דמאי.

היוצא מכל זה: שהאוכל טבל קדם שתפרש ממנו תרומה גדולה ותרומת מעשר - חייב מיתה, ואזהרתיה ממה שנאמר: "ולא יחללו את קדשי בני ישראל", כמו שביארנו במצווה זו; והאוכל טבל אחר הפרשת התרומות קדם הפרשת כל המעשרות - חייב מלקות, ואזהרתיה מ"לא תוכל לאכל בשעריך מעשר דגנך". וזכור זה ואל תטעה בו.

וכבר נתבארו דיני הטבל בכמה מקומות במסכת דמאי ותרומות ומסכת מעשרות.

מתוך ובאדיבות המהדורה המעוצבת של אתר דעת

המצווה הקצ"ד

האזהרה שהזהרנו מלשתות יין נסך, וזה לא נאמר בו פסוק ברור בפירוש, אבל נאמר בעבודה זרה: "אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם" (שם לב, לח). מה זבח אסור אף יין אסור.

ואתה יודע שהוא איסור בהנאה ולוקין עליו, כמו שמפורסם בכל התלמוד. והראיה על היות יין נסך מאיסורי דאוריתא ושהוא נמנה מכלל מצוות לא תעשה,

אמרם בגמרא עבודה זרה: "ר' יוחנן וריש לקיש דאמרי תרויהו: כל איסורין שבתורה בין במינן בין שלא במינן - בנותן טעם, חוץ מטבל ויין נסך דבמינן - במה שהוא, ושלא במינן - בנותן טעם".

הרי זו ראיה ברורה שיין נסך מאיסורין של תורה. וגם בספרי כשהזכירו אופן התדרדרות ישראל בשטים לזנות אל בנות מואב, אמרו:

"והוא נכנס והצרצור מלא יין אצלה מיין העמונים - ועדין לא נאסר יין של גוים לישראל - אמרה לו: רצונך שתשתה וגו'". וממה שאמר "ועדין לא נאסר" משמע בלי ספק שאחר כך נאסר. אבל אמרם בכלל שמונה עשר דבר שגזרו שמכללם יינם, וכן גם אמרם: "שאני יין נסך דאחמרו ביה רבנן" - הרי כוונתם בזה סתם יינם, לא יין נסך עצמו; אבל יין נסך עצמו הוא אסור מן התורה; והרי ידעת אמרם: "שלשה יינות הם".

וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרקים האחרונים דעבודה זרה.

מתוך ובאדיבות המהדורה המעוצבת של אתר דעת

המצווה הקמ"ו

הציווי שנצטווינו לשחט בעל חי ואחר כך נאכל ממנו, שאין לו הכשר אלא בשחיטה בלבד. והוא אמרו יתעלה: "וזבחת מבקרך ומצאנך וגו' כאשר צויתך" (דברים יב, כא).

ולשון ספרי: "וזבחת - מה מוקדשין בשחיטה אף חולין בשחיטה. כאשר צויתך - מלמד שנצטווה משה על הקנה ועל הושט ועל רב אחד בעוף ועל רב שנים בבהמה". וכבר נתבארנו דיני מצווה זו וכל הלכותיה במסכתא המיוחדת לה, כלומר: מסכת חולין.

מתוך ובאדיבות המהדורה המעוצבת של אתר דעת