האזהרה שהזהרנו מלהונות זה את זה בדברים, והוא שנאמר לו דברים המדאיבים אותו ומעליבים אותו ולא יוכל לאושש עצמו מהם, כגון שקדמו לו מעשי נעורים ושב מהם, ונאמר לו: תודה לה' שהעבירך מדרך פלונית אל דרך טובה זו, וכיוצא בכך מאמירה פוגעת של מומים מכאיבים. והוא אמרו יתעלה: "ולא תונו איש את עמיתו ויראת מאלהיך" (שם, יז), אמרו: זו אונאת דברים.
ולשון ספרא: "כשהוא אומר 'ולא תונו איש את עמיתו' - הרי אונאת דברים אמורה. כיצד? אם היה בעל תשובה לא יאמר לו: זכור מעשיך הראשונים וגו', היו חלאים וכו' ראה חמרים וכו', לא יאמר לו בכמה חפץ זה וגו'".
ואמרו: "גדולה אונאת דברים מאונאת ממון, שבאונאת דברים הוא אומר: "ויראת מאלהיך'".
וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ד' מבבא מציעא.
