המצוה היומית

הציווי שנצטווינו להציל הנרדף מיד מי שרודפו להרגו, אפילו בנפשו של רודף, לומר: שאנו מצווים להרוג את הרודף, אם לא נוכל להציל את הנרדף אלא בנפש הרודף. והוא אמרו יתעלה: "וקצתה את כפה לא תחוס עינך" (דברים כה, יב).

ולשון ספרי: "במבושיו - מה מבושיו מיוחד שיש בו סכנת נפשות והרי הוא ב'וקצתה', כך כל דבר שיש בו סכנת נפשות הרי הוא ב'וקצותה את כפה'. וקצותה את כפה - מלמד שאתה חייב להצילו בכפה. מנין אם אין אתה יכול להצילו בכפה, הצילו בנפשה? תלמוד לומר: לא תחוס עינך".

הנה נתבאר לך עניין צווי זה, ושזה שאמר "אשת האחד" - לא דבר אלא בהווה, והכוונה היא: להציל את הנרדף באבריו של רודף; ואם אי אפשר להצילו אלא בהריגת הרודף לגמרי - הורגין אותו.

וכבר נתבארנו דיני מצווה זו בפרק ח' מסנהדרין.

האזהרה שהזהרנו מלחוס על נפש הרודף, פירוש דבר זה: שזה שאמרנו במצווה שקדמה לזו, שלא יהרגו העדים את החוטא עד שידינוהו בית דין במיתה - אין זה אלא אם עבר ועשה המעשה שהוא חייב עליו מיתה וסיים אותו; אבל בשעת חפצו והליכתו לעשות, הרי אז הוא נקרא: רודף - וחובה עלינו למנעו ולעכבו מלעשות את העברה שהוא חפץ [לעשות]; ואם התעקש וסרב - אז נלחם בו.

ואם נוכל למנעו ממחשבתו בכך שנחסרו אבר מאבריו, כגון שנחתוך ידו או רגלו או נסמא את עינו - הרי זה טוב; ואם אי אפשר למנעו אלא באיבוד נפשו - הרי זה נהרג קדם שיעשה.

ובאה האזהרה מלחוס עליו ומלהמנע מהריגתו, והוא אמרו: "וקצתה את כפה לא תחוס עינך" (דברים כה, יב).

ולשון ספרי: "וקצתה את כפה - מלמד שאתה חייב להצילו בכפה. מנין שאם לא תוכל להצילו בכפה הצילו בנפשה? תלמוד לומר: לא תחוס עינך".

ושם אמרו:"מה מבושיו מויחד שיש בו סכנת נפשות והרי הוא ב"קצתה את כפה", כך כל דבר שיש בו סכנת נפשות - הרי הוא בקצתה את כפה".

וזה שאמרנו שיהרג הרודף על חפצו - אינו בכל מי שיחפץ לעשות איזו עברה שתהיה, ואינו אלא באדם הרודף אחר חברו להרגו, ואפילו הוא קטן, או אחר אחת מכל העריות לגלות ערוותה - ופשוט שהזכור מכלל העריות, אמר יתעלה: "צעקה הנערה המאורשה ואין מושיע לה" (שם כב, כז), הא יש לה מושיע - מושיעה בכל דבר שהוא יכול להושיעה.

והשווה דין רודף אחריה ורודף אחר חברו להרגו, אמר: "כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה" (שם כו).

וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ח' מסנהדרין.

האזהרה שהזהרנו מלהמנע מהצלת נפש מישראל, אם נראנו בסכנת מוות ואבדן ויש לנו יכולת להצילו, כגון: שהוא טובע במים ואנו מיטיבים לשחות ונוכל להצילו, או שגוי רוצה להרגו ואנו יכולים להסיר מה שבלבו או לדחות ממנו הזקו.

ובאה האזהרה מלהתעכב להצילו באמרו יתעלה: "לא תעמד על דם רעך" (ויקרא יט, טז). ואמרו שגם הכופר עדותו נכלל באזהרה זו, לפי שהוא רואה את ממון אחיו אובד והוא יכול להחזירו לו בכך שיגיד את האמת. וכבר בא עוד בעניין זה: "אם לוא יגיד ונשא עונו" (שם ה, א),

ולשון ספרא: "מנין אם יודע את לו עדות, שאין אתה רשאי לשתוק עליה? ת"ל: 'לא תעמד על דם רעך'. ומנין אם ראיתו טובע בנהר, ליסטים באין עליו, חיה רעה באה עליו - חייב אתה להצילו? ת"ל: 'לא תעמד על דם רעך'. ומנין לרודף אחר חברו להרגו שאתה חייב להצילו בנפשו? ת"ל: 'לא תעמד על דם רעך'".

וכבר נתבארו דיני מצווה זו במסכת סנהדרין.

הציווי שנצטווינו להבדיל שש ערי מקלט, תהיינה מוכנות למכה נפש בשגגה, ושמתקנים את הדרך אליהן ומישרין אותה, ולא יניחו בה דבר המעכב את הבורח מלרוץ. והוא אמרו יתעלה: "תכין לך הדרך ושלשת את גבול-ארצך" (שם יט, ג).

וכבר נתבארנו דיני מצווה זו בסנהדרין ומכות ושקלים וסוטה. וכבר הזכרנו אומרם: "ערי מקלט אין נוהגות אלא בארץ".