האזהרה שהזהרנו מלהקריב שום קרבן בחוץ, כלומר: חוץ לעזרה, וזה נקרא: "מעלה בחוץ". והוא אמרו יתעלה: "השמר לך פן תעלה עלתיך בכל מקום אשר תראה" (דברים יב, יג).
ולשון ספרי: "אין לי אלא עולות, שאר קודשים מנין? תלמוד לומר: "ושם תעשה כל אשר אנכי מצוך" (שם, יד), ועדין אני אומר: עולה בעשה ולא תעשה, שאר קודשים לא יהו אלא בעשה - תלמוד לומר: "(ו)שם תעלה עלתיך" (שם). עולה בכלל הייתה, ולמה יצאת? להקיש אליה: מה עולה שהיא מיוחדת שהיא בעשה ולא תעשה, כך כל שהוא בעשה הרי הוא בלא תעשה".
ואני אבאר לך פסוק זה - אף על פי שהוא פשוט - כדי שיתברר העניין. והוא: שהעולה נאמר עליה פסוק להזהיר על הקרבתה בחוץ.
והוא אמרו יתעלה: "פן תעלה עלתיך", ובא פסוק אחר לצוות להקריב את העולה בפנים והוא אמרו יתעלה: "שם תעלה עלתיך" - וזו מצוות עשה שתקריב העולה במקום אשר יבחר ה'.
אבל שאר קודשים באו בעשה בלבד, שיקרבו בפנים, והוא אמרו: "ושם תעשה כל אשר אנכי מצווך"; אלא שממה שאמר: 'שם תעשה' משמע שבחוץ לא תעשה - וכלל הוא אצלנו: לאו הבא מכלל עשה, עשה הוא.
וזהו אמרם כאן: ועדין אני אומר שאר קודשים לא יהיו אלא בעשה, כלומר שיהא המקריב שאר קודשים בחוץ עובר על לאו הבא מכלל עשה בלבד - ולפיכך אמר "(ש)שם תעלה עלתיך" כדי שיושג ההקש ויהיו שאר קורבנות כעולה: כשם שמקריב עולה בחוץ בלא תעשה, כך שאר קורבנות בלא תעשה. והעובר על לאו זה במזיד - ענוש כרת; ובשוגג - חייב חטאת קבועה.
ולשון הכרת בפרשת אחרי מות אמר במעלה בחוץ: "אשר יעלה עלה או זבח ואל פתח אהל מועד לא יביאנו לעשות אתו לה' ונכרת האיש ההוא מעמיו" (ויקרא יז. ח-ט).
ובספרא: "ונכרת מעמיו" - עונש שמענו, אזהרה מנין? תלמוד לומר: "השמר לך פן תעלה עלתיך".
ולשון גמרא פסחים: "העלאה, כתיב עונש וכתיב אזהרה; עונש - כתיב: "ואל פתח אהל מועד וגו' ונכרת"; אזהרה - דכתיב: השמר לך פן תעלה עלתיך".
וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק י"ג מזבחים.
