הציווי שנצטווה המצורע להתגלח, ו לו הטהרה השניה, כמו שנתבאר בסוף נגעים והוא אמרו יתעלה: "והיה ביום השביעי יגלח" (ויקרא יד, ט).
וכבר הזכרנו מקדם את דבריהם [ז"ל]: "שלושה מגלחין ותגלחתן מצווה: הנזיר והמצורע והלויים".
וכבר נתבארנו דיני מצווה זו בסוף נגעים. וכאן אבאר לך מאיזה טעם מנינו תגלחת מצורע מצווה בפני עצמה והבאת קורבנותיו מצווה בפני עצמה, ולא עשינו כן בנזיר, אלא קבענו תגלחתו והבאת קורבנותיו כמצווה אחת.
שהמצורע, אין קשר בין תגלחתו להבאת קורבנותיו, והתכלית המשגת מתגלחתו אינה התכלית המשגת מהבאת קורבנותיו, לפי שהמצורע, טהרתו תלויה בתגלחתו.
ובפרק ו' מנזירות אמרו: "מה בין נזיר למצורע? אלא שזה טהרתו תלויה בימיו, כלומר: הנזיר, ומצורע טהרתו תלויה בתגלחתו": אם גילח המצורע ונשלמה תגלחתו השניה - טהר מלטמא כשרץ, כמו שנתבאר בסוף נגעים וישאר מחוסר כיפורים עד שיביא קורבנותיו כשאר מחוסרי כיפורים, כמו שנתבאר שם.
לכן, תכלית תגלחתו היא טהרתו מלטמא כשרץ, בין שהביא קורבנותיו ובין שלא הביא; ואילו תכלית הבאת קורבנותיו היא להשלים כפרתו כשאר מחסרי כפרה, כלומר: זב וזבה ויולדת.
וכבר הזכרנו קודם לכן את דבריהם: "ארבעה מחסרי כפרה", ושם נתבאר, שאין הנזיר מחוסר כפרה, אלא אותם המעשים בכללותם, כלומר: התגלחת והבאת קורבן - מתירים לו לשתות יין. ואין אחד מהם מספיק בלעדי השני,
אלא התגלחת קשורה בקורבן והקורבן קשור בתגלחת, ובכולם יחד תושג התכלית האחת, והיא: שיתירו לו דברים שהיו אסורים עליו בימי נזירותו.
ובפרק ו' מנזירות אמרו: "גלח על הזבח ונמצא פסול - תגלחתו פסולה וזבחיו לא עלו לו". הנה נתבאר לך, שהתגלחת היא מתנאי הזבח והזבח מתנאיה.
ונתבאר עוד בתוספתא: "שנזיר שכלו ימיו אסור לגלח ולשתות יין ולהיטמא למתים" עד שיעשה כל אותו המעשה, והוא תגלחת טהרה, כמו שנתבאר בפרק ו' מנזירות, והוא שיגלח פתח אהל מועד ויזרוק שערו תחת הדוד ויקריב את הקורבנות, כמו שנתבאר בכתוב.
ואתה תמצא שחז"ל ברוב המקומות קוראים להבאת הקורבנות 'תגלחת'. ובפרוש אמרו במקומות במשנה: "הריני נזיר ועלי לגלח נזיר", הכוונה בזה: שיביא קורבנות נזיר ויקריבם עליו.
הנה נתבאר לך שהתגלחת היא ביטוי להבאת הקורבנות. והטעם בכך, שהם חלק ממנה, כמו שביארנו, ועל ידי הכל יחד יסתלק דין הנזירות וישתה הנזיר יין.
אבל תגלחת טמאה הרי היא מהלכות המצווה, כמו שביארנו לעיל.
