המצווה הקכ"ד
האזהרה שהזהרנו מלבשל שירי מנחות חמץ, הוא אמרו יתעלה: "לא תאפה חמץ חלקם נתתי אתה מאשי" (ויקרא ו, י), כאילו אמר שחלקם שהוא שירי המחנה לא יאפה חמץ.
ומי שאפה אותו חמץ - חייב מלקות. כמו שביארה המשנה ואמרה: וחייבין על אפייתה.
וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ה ממנחות.
המצווה הפ"ח
הציווי שנצטוו הכהנים לאכל שירי מנחות, הוא אמרו יתעלה: "והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו מצוות תאכל" (שם ו, ט).
ולשון ספרא: "מצוות תאכל- מצווה. כיוצא בו: יבמה יבוא עליה (דברים כה, ה) -מצווה", כלומר: שאכילת שיירי מנחות היא כמו ביאת היבמה שהיא מצוות עשה, לא דבר של רשות בלבד.
וכבר נתבארנו דיני מצווה זו במקומם במסכת מנחות. ולשון התורה הוא שמצווה זו מיוחדת לאנשים.
והוא אמרו יתעלה: "כל זכר בבני אהרן יאכלנה" (ויקרא ו, יא).
המצווה הפ"ג
הציווי שנצטווינו לצאת ידי כל החיובים המוטלים עלינו ברגל הראשון, עבר עלינו משלושה רגלים, כדי שלא יחלוף רגל משלושה רגלים, אלא אם כן כבר הקריב כל קורבן המוטל עליו. והוא אמרו יתעלה: "לשכנו תדרשו ובאת שמה והבאתם שמה עלתיכם" (דברים יב, ה-ו).
עניין ציווי זה הוא, שהוא אומר: בזמן שתבוא שמה - והוא בכל רגל משלושה רגלים-חייב אתה להביא כל קורבן המוטל עליך.
ולשון ספרי: "ובאת שמה, והבאתם שמה - למה נאמר? לקבעם חובה שיביאו ברגל הראשון שפגע בו".
ושם נאמר: "אינו עובר עליו משום 'בל תאחר' עד שיעברו עליו רגלי שנה כולה", כלומר: אם עברו עליו שלושה רגלים ולא הביא, אז יהא עובר על לאו: אבל אם עבר עליו רגל אחד - הרי זה עבר על עשה בלבד.
ובגמרא ראש השנה: אמר רבא: כיון שעבר עליו רגל אחד עובר בעשה.
ואמרו בתלמוד: "מאי טעמיה דר' מאיר? דכתיב: ובאת שמה והבאתם שמה - כי אתית איתי. ורבנן אמרי: לעשה הוא דאתא,
הנה נתבאר לך, שזה שנאמר "והבאתם שמה" מצוות עשה, והוא: שיביא כל החובות לה' המוטלות עליו. ויצא ידי חובתו בכל רגל, בין שאלה הם ממיני הקורבנות ובין שהם דמים וערכים וחרמים והקדשות ולקט ושכחה ופאה ומצוות עשה היא לצאת ידי החובות הללו ברגל ראשון שפגע בו, כמו שנתבאר בגמרא ראש השנה.
המצווה הקנ"ה
האזהרה שהזהרנו מלאחר את הנדרים והנדבות ושאר הקרבנות שאנו חייבים בהם, הוא אמרו יתעלה: "כי תדר נדר לה' אלהיך לא תאחר לשלמו" (דברים כג, כב),
ובא בקבלה שאינו עובר על לאו זה, עד שיעברו עליו שלשה רגלים.
וכבר נתבארו דיני מצווה זו בתחלת ראש השנה.
