הזינו את כתובת הדוא"ל שלכם ותקבלו מדי שבוע מגזין מרתק!
ב"ה

המצוה היומית

מצוות לא תעשה שנ״ג; מצוות עשה קמ״ט

המצווה השנ"ג

האזהרה שהזהרנו מלהתענג באחת מכל העריות ואפילו בלי ביאה, כגון החיבוק והנישוק וכיוצא בהן מפעלות שאדם נהנה בהן. והוא אמרו יתעלה באזהרה על זה: "איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערווה" (שם, ו), כאילו אמר: לא תתקרבו אליהם קרבה המביאה לגלות ערווה.

ולשון ספרא: ",לא תקרבו לגלות ערווה', אין לי אלא שלא יגלה, מנין שלא יקרב? תלמוד לומר: 'ואל אשה בנידת טומאתה לא תקרב' (שם, יט). אין לי אלא נידה בל תקרב ובל תגלה, ומנין בכל העריות שהן בבל תקרבו ובל תגלו? תלמוד לומר: 'לא תקרבו לגלות ערוה'".

ושם נאמר: "ונכרתו הנפשות העשת", מה תלמוד לומר? לפי שנאמר: 'לא תקרבו' יכול יהו חייבין כרת על הקריבה - תלמוד לומר 'העשת', לא הקרבות.

וכבר נכפל הלאו באיסור הדברים המכוערים האלה ואמר: "לבלתי עשות מחקות התועבת" (שם, ל).

אבל אמרו: "כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו וכמעשה ארץ כנען וגו' לא תעשו" (שם, ג), אינו מזהיר בשני לאווין אלו מחוקות התועבת בלבד, אלא מזהיר בהם מהתועבות עצמן שביאר אחר כך, כלומר שהביא שני לאווין כלליים על כל העריות.

וכאשר הזהיר על מעשה ארץ מצרים ומעשה ארץ כנען - וזה כולל כל מה שהיו עושים, הזימה ועבודת האדמה ומרעה המקנה וישוב בארץ גם כן, לפיכך חזר וביאר שאותם המעשים שהזהרתיך מהם הם אלו ואלו: ערוות לא תגלה וערוות לא תגלה, וכמו שביאר בסוף העניין ואמר: "כי את כל התועבת האל עשו אנשי הארץ" (שם, כז).

ולשון ספרא: "יכול לא יבנו בניינות ולא יטעו כרמים כמותם - תלמוד לומר: 'ובחקותיהם לא תלכו' (שם, ג), לא אמרתי אלא בחוקים החקוקים להם ולאבותיהם".

ושם אמרו: "ומה היו עושין? האיש נושא איש והאשה נושאה אשה ואשה נשאת לשני אנשים". הנה נתבאר שהלאווין האלה שהם כמעשה ארץ מצרים וכמעשה ארץ כנען לא תעשו הם אזהרה על ביאת כל העריות על דרך הכלל, וחזר וכפל את הלאו בהן, כל ערווה לבדה.

וכבר ביארנו אנו את כל דיני המצווה הזאת בפרק ז' מסנהדרין בפירוש המשנה וביארנו שלוקין עליהם.

וממה שאתה צריך לדעת, שכל אשה שחייבים על ביאתה כרת - הרי הנולד מאותה הביאה שיש בה חיוב כרת נקרא: ממזר, הוא שקראו ה' ממזר, בין שאותה הביאה בזדון בין בשגגה - הולד ממזר, חוץ מן הנידה בלבד שהולד ממנה אינו ממזר אלא נקרא: בן הנידה.

וכבר נתבאר עניין זה בפרק ד' מיבמות.

מתוך ובאדיבות המהדורה המעוצבת של אתר דעת

המצווה הקמ"ט

הציווי שנצטווינו בסימני בהמה וחיה, ינו: שיהו מעלי גרה ופרסתן סדוקה, ואז מתר לאכלן, וזה שאנו מצווים לבדוק אותן בסמנים אלו - הוא מצוות עשה. והוא אמרו: "זאת החיה אשר תאכלו וגו'" (ויקרא יא, ב).

ולשון ספרא: "אתה תאכלו - אותה באכילה ואין בהמה טמאה באכילה", כלומר: את שיש בה סמנים אלו - היא שמותר לאוכלה, משמע מזה, שאת שאין בה סמנים אלו - אסור לאוכלה, וזה לאו הבא מכלל עשה, שהוא עשה לפי הכלל שביארנו.

לפיכך אמרו בסמוך ללשון זה: "אין לי אלא בעשה, מנין בלא תעשה? תלמוד לומר: את הגמל" כמו שנבאר במצוות לא תעשה.

הנה נתבאר, שאמרו 'אתה תאכלו' - מצוות עשה. והכוונה במצווה זו היא מה שהזכרתי לך, והוא: שאנו נצטווינו לדרוש סמנים אלו בכל בהמה וחיה, ואז יהא מתר לאוכלה, ודין זה - הוא המצווה.

וכבר נתבארנו דיני מצווה זו במסכת בכורות ובמסכת חולין.

מתוך ובאדיבות המהדורה המעוצבת של אתר דעת