Enter your email address to get our weekly email with fresh, exciting and thoughtful content that will enrich your inbox and your life.

רמב"ם: שלושה פרקים

ערכין וחרמין - פרק ח, כלאיים - פרק א, כלאיים - פרק ב

ערכין וחרמין - פרק ח

א

בחמישה עשר באדר, בית דין נפנין לחפש ולבדוק על צורכי ציבור ועל ענייני הקדשות; ובודקין עליהן ודורשין וחוקרין, ופודין את ההקדשות ואת החרמים, וגובין את הערכים ואת הדמים מכל החייב בהן—כדי שיהיה הכול עתיד עם תרומת שקלים, לחזק את בית אלוהינו.

ב

אין פודין את ההקדשות, אלא בשלושה בקיאין; וכן כשגובין מיטלטלין שממשכנין מחייבי ערכים, שמין אותן בשלושה. וכשמעריכין בהמה וכיוצא בה משאר מיטלטלין, שמין אותה בשלושה. אבל כשמעריכין את הקרקעות, או אם הוזקקו לגבות ערכי אדם מן הקרקע שלו—אין מעריכין אותן אלא בעשרה, ואחד מהן כוהן: שהרי "כוהן" (ויקרא כז,ח; ועוד שש פעמים בהמשך הפרק) כתוב בפרשה. וכן האומר דמיי עליי, או דמי פלוני עליי, או דמי ידי, או דמי רגלי—כששמין אותו כמה הוא שווה, או כמה דמי ידו או רגלו—שמין בעשרה, ואחד מהן כוהן.

ג

כשפודין את ההקדשות מידי ההקדש, בין שהיו קרקעות או מיטלטלין—מכריזין עליהן בפני כל הבאין לפדות. אמר אחד הרי הן שלי בעשר סלעים, ואמר אחד בעשרים, ואמר אחד בשלושים, ואמר אחד בארבעים, ואמר אחד בחמישים, חזר בו של חמישים לבדו—ממשכנין מנכסיו עשר, ונותנין אותן ההקדשות לזה שנתן ארבעים; ונמצא ההקדש נוטל חמישים, עשר מזה וארבעים מזה. חזר בו אחרי כן של ארבעים—ממשכנין מנכסיו עשר, ונותנין את ההקדש לבעל השלושים; וכן עד הראשון. חזר בו הראשון שנתן עשר—מכריזין על ההקדש פעם שנייה, ומוכרין אותו: אם נפדה בפחות מעשר, נפרעין משל עשר את המותר.

ד

במה דברים אמורים, בשחזרו זה אחר זה; אבל אם חזרו כולן כאחת, משלשין ביניהם בשווה. כיצד: אמר הראשון הרי הוא שלי בעשר, ואמר השני בעשרים, ואמר השלישי בארבע ועשרים, וחזר בו השלישי והשני כאחד—נותנין אותו לראשון בעשר, וממשכנים מנכסי שני בשבע ומנכסי שלישי בשבע; ונמצא ההקדש גובה ארבע ועשרים. וכן אם חזרו שלושתן כאחת, ונמכר ההקדש בשלוש—ממשכנין מנכסי כל אחד משלושתן שבע סלעים. וכן על דרך זו לעולם.

ה

הבעלים קודמין לכל אדם, מפני שהן מוסיפין חומש; ואין מוסיפין חומש על עילויין של שאר הפודים, אלא על מה שנותנין הן תחילה. כיצד: אמרו הבעלים הרי זה שלנו בעשרים, ובא אחר ואמר הרי הוא שלי בעשרים—הבעלים קודמין, מפני שהן מוסיפין חומש ונותנין חמש ועשרים. בא אחר ואמר הרי הוא שלי באחד ועשרים—אם שתקו הבעלים ולא הוסיפו כלום, מוכרין אותו להם בחמש ועשרים. ואם הוסיפו הבעלים על העשרים ואחד, אפילו פרוטה אחת—הרי אלו נותנין שש ועשרים ופרוטה: אחד ועשרים שנתנו מעצמן, וחמש שהן חייבין בו משום חומש המתן שנתנו תחילה. וכן אם בא השני ואמר הרי הוא שלי בעשרים ושניים, ובא שלישי ואמר בעשרים ושלוש, ובא רביעי ואמר בעשרים וארבע, ובא חמישי ואמר בעשרים וחמש, והוסיפו הן על העשרים וחמש אפילו פרוטה אחת—כופין אותן ליתן שלושים ופרוטה: חמש ועשרים ופרוטה שנתנו מעצמן, וחמש של חומש שהן חייבין בו—לפי שאין הבעלים מוסיפין חומש על עילוייו של זה, אלא חומש מה שנתנו תחילה מוסיפין על מה שנתן האחרון אם רצו.

ו

במה דברים אמורים, בשלא שמו ההקדש שלושה מומחין; אבל אם שמו אותו שלושה מומחין, ואמרו שהוא שווה מה שנתן האחרון, והוסיפו הבעלים על עילוייו, אפילו פרוטה אחת—הרי הן מוסיפין חומש על עילוייו של אחרון, ונותנין אחד ושלושים ודינר ופרוטה.

ז

הרי שלא נישום ההקדש, ונתנו הבעלים תחילה עשרים, ובא אחרון ונתן חמש ועשרים, ושתקו הבעלים ולא הוסיפו כלום—הבעלים קודמין: שאף הן חייבין ליתן חמש ועשרים, מפני החומש. בא אחרון ונתן שש ועשרים, הוא קודם; ואם רצו הבעלים והוסיפו אפילו פרוטה, נותנין אחת ושלושים ופרוטה כמו שביארנו. ועל דרך זו לעולם.

ח

אין מקדישין ולא מעריכין ולא מחרימין בזמן הזה—שאין שם מקדש בחטאינו, כדי לחזק את בדקו. ואם הקדיש או העריך או החרים—אם הייתה בהמה, נועל דלת בפניה עד שתמות מאליה; ואם היו פירות או כסות או כלים, מניחן עד שיירקבו; ואם היו מעות או כלי מתכות, ישליכן לים הגדול ים המלח כדי לאבדן.

ט

הקדיש או החרים עבד שנכנס למצוות, פודהו וילכו הדמים לים המלח כשאר דמים וערכים של זמן הזה; ואם היה עבד גוי, לא מעלין ולא מורידין.

י

מותר לפדות ההקדשות בזמן הזה לכתחילה, ואפילו בפרוטה; ומשליך את הפרוטה לים המלח. וחכמים דנו שיפדה בארבעה זוזים או קרוב לזה, כדי לפרסם הדבר. אבל בזמן המקדש, לא יפדה לכתחילה אלא בשווייו כמו שביארנו.

יא

מי שהחרים בזמן הזה מיטלטלין סתם, הרי אלו ניתנין לכוהנים הנמצאים באותו מקום. אבל אם החרים שדה בארץ ישראל סתם, או שהחרימה לכוהנים—אינה חרם: שאין שדה חרמים נוהגת, אלא בזמן שהיובל נוהג. החרים לכוהנים קרקע בחוצה לארץ, ואפילו בזמן הזה—הרי היא כמיטלטלין בארץ ישראל, ותינתן לכוהנים.

יב

אף על פי שההקדשות והערכים והחרמים מצוות, וראוי לו לאדם להנהיג עצמו בדברים אלו, כדי לכוף יצרו ולא יהיה כיליי, ויקיים מה שציוו נביאים "כבד את ה', מהונך" (משלי ג,ט)--אף על פי כן, אם לא הקדיש ולא העריך מעולם, אין בכך כלום: הרי התורה העידה ואמרה "וכי תחדל, לנדור—לא יהיה בך, חטא" (דברים כג,כג).

יג

לעולם לא יקדיש אדם ולא יעריך ולא יחרים, כל נכסיו; והעושה זה, עבר על דעת הכתוב—שהרי הוא אומר "מכל אשר לו" (ויקרא כז,כח), לא כל אשר לו, כמו שביארו חכמים. ואין זו חסידות, אלא שטות—שהרי זה מאבד כל ממונו, ויצטרך לברייות; ואין מרחמין עליו. ובזה וכיוצא בו אמרו חכמים, חסיד שוטה מכלל מכלי עולם. אלא כל המפזר ממונו במצוות, אל יפזר יותר מחומש; ויהיה כמו שציוו נביאים "מכלכל דבריו, במשפט" (ראה תהילים קיב,ה)--בין בדברי עולם בין בדברי תורה. אפילו בקרבנות שאדם חייב בהן—הרי חסה תורה על הממון ואמרה, שיביא כפי מיסת ידו; קל וחומר לדברים שלא נתחייב בהן, אלא מחמת נדרו—שלא ינדור אלא כראוי לו. שנאמר "איש, כמתנת ידו, כברכת ה' אלוהיך, אשר נתן לך" (דברים טז,יז).

בריך רחמנא דסייען. נגמר ספר שישי, בעזרת שדיי. ומניין פרקים של ספר זה, שלושה וארבעים: הלכות שבועות, שנים עשר פרקים; הלכות נדרים, שלושה עשר פרקים; הלכות נזירות, עשרה פרקים; הלכות ערכים וחרמים, שמונה פרקים.

כלאיים - פרק א

בשם ה', אל עולם (בראשית כא,לג).

תהי ידך, לעוזרני: כי פיקודיך, בחרתי (תהילים קיט,קעג).

ספר שביעי והוא ספר זרעים

הלכותיו שבע, וזה הוא סידורן: הלכות כלאיים, הלכות מתנות עניים, הלכות תרומות, הלכות מעשרות, הלכות מעשר שני ונטע רבעי, הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין, הלכות שמיטה ויובל.

בְּשֵׁם יי אֵל עוֹלָם (בראשית כא לג)
תְּהִי יָדְךָ לְעָזְרֵנִי, כִּי פִקּוּדֶיךָ בָחָרְתִּי (תהלים קיט קעג)

ספר שביעי והוא ספר זרעים

הלכותיו שבע, וזה הוא סידורן:

הלכות כלאים
הלכות מתנות עניים
הלכות תרומות
הלכות מעשרות
הלכות מעשר שני ונטע רבעי
הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין
הלכות שמיטה ויובל

הלכות כלאים - הקדמה

הלכות כלאים יש בכללן חמש מצות לא תעשה וזה הוא פרטן

(א) שלא לזרוע זרעים כלאים
(ב) שלא לזרוע תבואה או ירק בכרם
(ג) שלא להרביע בהמה כלאים
(ד) שלא לעשות מלאכה בכלאי בהמה כאחד
(ה) שלא ללבוש כלאים

וביאור מצות אלו בפרקים אלו:

א

הזורע שני מיני זרעים כאחד בארץ ישראל לוקה שנאמר שדך לא תזרע כלאים:

ב

ואחד הזורע או המנכש או המחפה כגון שהיתה חטה אחת ושעורה אחת או פול אחד ועדשה אחת מונחין על הארץ וחיפה אותן בעפר בין בידו בין ברגלו בין בכלי הרי זה לוקה ואחד הזורע בארץ או בעציץ נקוב אבל הזורע בעציץ שאינו נקוב מכין אותו מכת מרדות:

ג

אסור לזרוע כלאים לנכרי ומותר לומר לנכרי לזרוע לו כלאי זרעים ואסור לאדם לקיים כלאי זרעים בשדהו אלא עוקרן ואם קיימן אינו לוקה ומותר לישראל לזרוע כלאי זרעים בידו בחוצה לארץ ואפילו לערב הזרעים לכתחלה ולזורען בחוצה לארץ מותר ודברים אלו דברי קבלה:

ד

אין אסור משום כלאי זרעים אלא הזרעים הראויין למאכל אדם אבל עשבים המרים וכיוצא בהן מן העיקרין שאינן ראויין אלא לרפואה וכיוצא בהן אין בהן משום כלאי זרעים:

ה

כלאי האילנות הרי הם בכלל מה שנאמר שדך לא תזרע כלאים כיצד המרכיב אילן באילן כגון שהרכיב ייחור של תפוח באתרוג או אתרוג בתפוח הרי זה לוקה מן התורה בכ"מ בין בארץ בין בחוצה לארץ וכן המרכיב ירק באילן או אילן בירק לוקה בכל מקום:

ו

ואסור לישראל להניח לנכרי שירכיב לו אילנות כלאים ומותר לזרוע זרעים וזרע אילן כאחד וכן מותר לערב זרעי אילנות ולזורען כאחד שאין לך כלאים באילנות אלא הרכבה בלבד:

ז

הזורע זרעים כלאים וכן המרכיב אילנות כלאים אף על פי שהוא לוקה הרי אלו מותרין באכילה ואפילו לזה שעבר וזרען שלא נאסר אלא זריעתן בלבד ומותר ליטע ייחור מן האילן שהורכב כלאים ולזרוע מזרע הירק שנזרע כלאים:

ח

הזרעונין נחלקין לשלשה חלקים האחד מהם הוא הנקרא תבואה והיא חמשה מינין החטים והכוסמין והשעורין ושבולת שועל והשיפון והשני מהן הוא הנקרא קטנית והן כל זרעים הנאכל לאדם חוץ מן התבואה כגון הפול והאפונים והעדשים והדוחן והאורז והשומשמין והפרגין והספיר וכיוצא בהן והשלישי מהן הוא הנקרא זרעוני גינה והן שאר זרעונין שאינן ראויין למאכל אדם והפרי של אותו הזרע מאכל אדם כגון זרע הבצלים והשומין וזרע החציר והקצח וזרע לפת וכיוצא בהן וזרע פשתן הרי הוא בכלל זרעוני גינה כשיזרעו כל מיני זרעונים אלו ויצמחו נקרא הצמח כולו כל זמן שלא ניכר הזרע דשא ונקרא ירק:

ט

ויש מזרעוני גינה זרעונים שדרכן לזרוע מהן שדות כגון הפשתן והחרדל ואלו הן הנקראים מיני זרעים ויש מזרעוני גינה זרעונים שאין דרך בני אדם לזרוע מהם אלא ערוגות ערוגות קטנות כגון הלפת והצנון והתרדים והבצלים והכסבר והכרפס והמרור וכיוצא בהן ואלו הן הנקראים מיני ירקות:

כלאיים - פרק ב

א

זרע שנתערב בו זרע אחר אם היו אחד מעשרים וארבעה כגון סאה של חטים שנתערבה בעשרים ושלש סאה של שעורים הרי זה אסור לזרוע את המעורב עד שימעט את החטין או יוסיף על השעורים ואם זרע לוקה:

ב

וכל שהוא כלאים עם הזרע מצטרף לאחד מעשרים וארבע כיצד עשרים ושלש סאה של חטים שנתערב בה שני קבין שעורים ושני קבין עדשים ושני קבין פולים הרי זה לא יזרע הכל עד שימעט סאה של תערובת ויבור מקצתה או יוסיף על החטים שהשעורים והעדשים והפול כולם כלאים עם החטים:

ג

במה דברים אמורים בשנתערבו מיני תבואה זה בזה או מיני קטניות זה בזה או שנתערבה תבואה בקטניות או קטניות בתבואה אבל זרעוני גינה שנתערב אחד מהן בתבואה או בקטניות שיעורן אחד מעשרים וארבעה ממה שזורעין בבית סאה מאותו המין אם נתערב בסאה של תבואה או קטנית לא יזרע עד שימעט או יוסיף על התבואה:

ד

כיצד חרדל שנתערב בתבואה והרי החרדל זורעין ממנו קב בכל בית סאה אם נתערב ממנו אחד מעשרים וארבעה מן הקב בסאה של תבואה או של קטנית חייב למעט וכן אם היה מין זה מזרעוני גינה זורעין ממנו סאתים בכל בית סאה אם נתערב ממנו חצי קב בכל סאה של תבואה או של קטנית ימעט:

ה

לפיכך תבואה שנתערב בה זרע פשתן אם היה שלשת רביעים בכל סאה הרי זה ימעט ואם לאו אינו צריך למעט לפי שבית סאה זורעין בו שלש סאים זרע פשתן ועל דרך זה משערים בכל הזרעים האחרים:

ו

בד"א בשלא נתכוון לערב ובשלא נתכוון לזרוע השני מינין שנתערבו אבל אם נתכוון לערב זרע בזרע אחר או לזרוע השני מינין אפילו היתה חטה אחת בתוך כרי של שעורים אסורה לזורעה וכן כל כיוצא בזה:

ז

הזורע שדהו מין מן המינין וכשיצמח ראה בו כלאים אם היה המין האחד אחד מעשרים וארבעה בשדה הרי זה ילקט עד שימעטנו מפני מראית העין שמא יאמרו כלאים זרע בכוונה בין שהיה המין האחד שצמח תבואה וקטנית בתבואה וקטנית או זרעוני גינה בתבואה וקטנית ובזרעוני גינה ואם היה הצומח פחות מיכן אינו צריך למעטו:

ח

במה דברים אמורים בזמן שיש מקום לחשד אבל בזמן שהדברים מראין שאין זה מדעתו של בעל השדה אלא מאליהן עלו אין מחייבין אותו למעט:

ט

כיצד כגון תבואה שעלו בה ספיחי אסטיס ותלתן שזרעה למאכל אדם שעלו בה מיני עשבים שזה מפסיד הוא וכן כל כיוצא בזה:

י

ובמה יודע שהתלתן זרועה למאכל אדם כשהיתה זרועה ערוגות ערוגות ולה גבול סביב וכן מקום הגרנות שעלו בה מינין הרבה אין מחייבין אותו לעקור שהרי הדבר ידוע שאינו רוצה שיצמח צמח במקום הגרנות ואם הסיר מקצתן אומרין לו עקור הכל חוץ ממין אחד שהרי גילה דעתו שרוצה בקיום השאר:

יא

אין נוטעין ירקות בתוך סדן של שקמה וכיוצא בה הטומן אגודת לפת וצנון וכיוצא בה תחת האילן אפילו תחת הגפן אם היו מקצת העלין מגולין אינו חושש שהרי אינו רוצה בהשרשתן ואם אינן אגודה או שלא היו העלין מגולין חושש משום כלאים:

יב

שדה שהיתה זרועה וקצר הזרע ונשארו העיקרין בארץ אף ע"פ שאין מוציאין צמח אלא אחר כמה שנים לא יהיה זורע באותה שדה מן אחר עד שיעקר העיקרין:

יג

היתה שדהו זרועה חטים ונמלך לזורעה שעורים קודם שיצמחו החטים ימתין לה עד שיפסדו החטים ויתליעו בארץ כמו שלשה ימים אם היתה שדהו רוה ואח"כ יהפכה במחרישה ויזרע המין האחר ואינו צריך להפך את כולה עד שלא תשאר חטה שלא נעקרה אלא חורש את השדה כדרך שחורשין אותה קודם המטר כדי שתרוה:

יד

צמחו החטים ואחר כך נמלך לזורעה שעורים יהפך ואח"כ יזרע ואם הוריד בהמתו לתוכה וקרסמה את הצמח הרי זה מותר לזרוע שם מין אחר:

טו

באחד באדר משמיעין על הכלאים וכל אדם יוצא לגינתו ולשדהו ומנקין אותו מן הכלאים ובחמשה עשר בו יוצאים שלוחי בית דין ומסבבים לבדוק:

טז

בראשונה היו עוקרין ומשליכין והיו בעלי בתים שמחים שמנקין להן שדותיהן התקינו שיהיו מפקירין את כל השדה שימצאו בו כלאים והוא שימצאו בה מין אחר אחד מארבעה ועשרים אבל פחות מיכן לא יגעו בה:

יז

וחוזרין שלוחי בית דין בחולו של מועד הפסח לראות האפיל שיצא וכלאים שהנצו אין ממתינים להן אלא יוצאין עליהן מיד ומפקירין את כל השדה אם יש בה אחד מעשרים וארבעה:

The text on this page contains sacred literature. Please do not deface or discard.