בעקבות חמשה אירועים טראגיים שאירעו ביום זה, יום י"ז בתמוז נקבע ליום צום.
המאורע הראשון אירע בשנת ב'תמח לבריאת העולם, ארבעים יום לאחר מתן-תורה. משה ירד מן ההר ובידו שתי לוחות הברית. כשראה את ישראל עובדים לעגל הזהב, הוא השליך מידו את הלוחות והם נשברו.
הקרבת הקרבן היומי ("תמיד") בבית-המקדש הופסקה, שלושה שבועות לפני שבית המקדש חרב על-ידי הבבלים.
שלושה אירועים עצובים נוספים אירעו ביום זה, וכולם אירעו באותה שנה:
- חומות ירושלים נפרצו על-ידי הרומאים.
- אפוסטמוס, קצין רומאי, שרף את התורה,
- והציב צלם בבית המקדש.
הלחימה בירושלים נמשכה שלושה שבועות נוספים, עד ליום תשעה באב אז הוצת בית המקדש ועלה בלהבות.
י"ז בתמוז הוא יום צום, באבל על חומות ירושלים שנפרצו ומאורעות עצובים נוספים שאירעו ביום זה (ראה "היום בהיסטוריה היהודית"). יום זה מנוצל להוספה במעשים טובים, כדי לתקן את הסיבות שהביאו לאירועים אלו.
במהלך הצום – מעלות השחר ועד צאת הכוכבים – לא אוכלים ולא שותים. כמו-כן בשעת התפילה מוסיפים קטעים מיוחדים ("סליחות") וכן קוראים בתורה מענין היום.התקופה שבין י"ז בתמוז ועד לתשעה באב, מכונה בשם "שלושת השבועות" בהם מתאבלים על חורבן ירושלים וחורבן בית-המקדש.
בתקופה זו אין מקיימים חתונות או אירועי שמחה אחרים, אין מסתפרים, ועינוגים שונים אסורים לגמרי או באופן חלקי (לרשימה מדוייקת ולפרטים נוספים אנא פנה אל הרב המקומי, או אל הספר "שולחן ערוך").
הרבי מליובאוויטש קרא לנצל ימים אלו כדי להוסיף בנתינת צדקה ובלימוד תורה (על יסוד הפסוק "ציון במשפט תפדה, ושביה בצדקה" (ישעיה א, כז), ובמיוחד בלימוד הלכות הקשורות לבנין בית המקדש, שיבנה במהרה בימינו.