בט"ו בניסן בשנת ב'יח לבריאת העולם (1743 לפנה"ס), כרת האלוקים ברית מיוחדת עם אברהם במהלכה הוא אמר לו את עתיד העם היהודי, והבטיח לזרעו אחריו את ארץ הקודש לאחוזת עולם. הוא גם גילה לו על גלות מצרים, וכי לאחר מכן הם "יצאו ברכוש גדול" (בראשית טו).
לאחר שאברהם שמע כי לוט נלקח בשבי על-ידי ארבעת המלכים שכבשו את סדום, עמורה, אדמה, צבויים וצער, הוא נחלץ לעזרת אחיינו ורדף אחריהם "ויכם וירדפם עד חובה אשר משמאל לדמשק; וישב את כל הרכוש וגם את לוט אחיו ורכושו השיב, וגם את הנשים ואת העם" (בראשית יד).
ביום השלישי למילתו, הגיעו שלושה מלאכים לבקר את אברהם: המלאך רפאל בא לרפא את פצע המילה; מיכאל בא לבשר כי בעוד שנה יוולד לשרה ולאברהם בן, יצחק; והמלאך השלישי, גבריאל, היה בדרכו להחריב את העיר סדום כעונש על מעשיהם הרעים.
שנה בדיוק לאחר שבישרו לו המלאכים כי עומד להוולד לו ילד, "ה' פקד את שרה כאשר אמר, ויעש ה' לשרה כאשר דיבר; ותהר ותלד שרה לאברהם בן לזקוניו למועד אשר דיבר אותו אלוקים. ויקרא אברהם את שם בנו הנולד לו, אשר ילדה לו שרה - יצחק". (בראשית כא)
בט"ו בניסן, תוך כדי מנוסה מאחיו עשיו, חצה יעקב את מעבר יבוק ונותר לבדו, שם פגע בו שרו של עשיו שהחל להיאבק עמו. כשעלה השחר, ביקש המלאך מעשיו לתת לו ללכת לדרכו, אך יעקב אמר כי יעשה זאת רק אם יברך אותו; המלאך נעתר והעניק לו את השם "ישראל" "כי שרית עם אלוקים ועם אנשים ותוכל". המאבק הותיר את רישומו ביעקב שנקע את גיד הנשה שלו, ולזכר זאת אנו לא אוכלים את גיד הנשה עד היום הזה.
ביום זה, שנה בדיוק לפני יציאת מצרים, רעה משה את צאן יתרו חותנו במדבר כשהבחין במחזה לא רגיל: סנה בוער באש, אך האש לא מכלה את הסנה. הוא התקרב לראות את המחזה, ואז אמר לו האלוקים "של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו, אדמת קודש הוא". בהזדמנות זו, אומר האלוקים למשה כי הוא עומד להושיע את ישראל וכי הוא, משה, יהיה השליח הנאמן לעשות זאת.
לאחר עשר מכות שהיכה האלוקים במצרים, הגיע הזמן בו האלוקים קיים את הבטחתו לאברהם: לגאול את עם ישראל מגלות מצרים.
יום זה היה הפעם הראשונה בהיסטוריה בה בני-ישראל קיימו את "ליל הסדר" באכילת מצה ואכילת קורבן פסח. הם נצטוו להזות מדם הקורבן על משקוף הבית, כדי שאלוקים "יפסח" על בתיהם במכת בכורות. מכאן מקור שם החג "פסח".
בני-ישראל שאלו משכניהם כלי כסף וזהב, ויצאו ברכוש גדול מהארץ בה היו עבדים לפני זמן לא רב.
לאחר משתה בן שבע ימים, ביקש אחשוורוש מאשתו, המלכה ושתי, להופיע לפני המשתתפים במסיבה כדי שיראו את יופיה. כאשר היא סירבה לעשות זאת, הוא ציווה להורגה.
היה זה ביום השבת, ורבים קישרו זאת לעובדה שושתי היתה מאלצת את בנות ישראל לעבוד בשבת. מיתת ושתי פילסה את הדרך למינוי אסתר למלכה.
המלך דריווש הראשון ציווה כי במשך שלושים יום אסור על כל אדם ברחבי הממלכה להתפלל לאלוקים מלבד למלך עצמו. דניאל נתפס כשהוא מתפלל לבורא העולם, והושלך לגוב האריות. באופן ניסי, האריות לא פגעו בו. <.p>
חודש ניסן מציין את תום עונת הגשמים בארץ ישראל, ומיום זה ואילך בתפילת שמונה-עשרה נאמר "מוריד הטל" ולא "משיב הרוח ומוריד הגשם". כמו-כן, במהלך תפילת המוסף יוסיף החזן תפילה מיוחדת בשל מאורע זה.
הלילה בתפילת שמונה עשרה, בברכת השנים, נאמר "ותן ברכה" ולא "ותן טל ומטר לברכה" בשל העובדה שעונת הגשמים בארץ ישראל מסתיימת ביום זה.
התורה ציוותה עלינו לספור שבעה שבועות "ממחרת השבת" (דהיינו, ממחרת חג הפסח) כאשר בתום שבעה שבועות אלו אנו חוגגים את חג ה"שבועות". היום אנו מתחילים בספירת העומר, ונספור "יום אחד לעומר".
על-פי הקבלה, מידותיו של האדם מורכבות משבע מידות: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות. מידות אלו כלולות זה בזה ויחדיו הם יוצרות 49 מידות. בכל יום עד חג השבועות, נברר מידה אחת ממידות אלו. היום נברר את המידה "חסד שבחסד".