בט באב שנת ב'תמט לבריאת העולם, נגזר על הדור שיצא ממצרים תחת הנהגת משה (16 חדשים קודם לכן) למות במדבר. רק בניהם יוכלו להכנס לארץ המובטחת.
חומש במדבר פרק יד מתאר את התרחשות האירועים: המרגלים שמשה שלח לתור את ארץ כנען שבו ובפיהם סיפורי אימה על הארץ; היהודים בכו במשך כל הלילה, והכריזו שברצונם לשוב למצרים ולנסות לכבוש אותה, מאשר לכבוש את ארץ ישראל; ה' גזר על בני-ישראל לנדוד במדבר במשך ארבעים שנה, עד אשר ימותו כל יוצאי מצרים. רק בניהם יזכו לרשת את הארץ המובטחת כנחלת עולם.
ארבעה אירועים טראגיים נוספים אירעו ביום זה (ראה בהמשך), ובשל כך נקבע יום זה ליום צום ותענית.
גם בית-המקדש הראשון וגם הבית השני שעמדו בירושלים, נחרבו ביום תשעה באב. הראשון נחרב על-ידי הבבלים, השני על-ידי הרומאים.
למרות שבית-המקדש חרב לפני קרוב לאלפיים שנה, אנו כואבים את חורבנו כאילו היה זה אך אתמול. מאז חורבן בית-המקדש, עם ישראל נמצא במצב של 'גלות' שתסתיים רק עם ביאת הגאולה ובנין בית-המקדש השלישי. גלות זו מתבטאת בכל המישורים: במישור הגשמי, בה עם ישראל מפוזר ברחבי העולם; ובמצב הרוחני הירוד והמתדרדר.
ועם זאת, תשעה באב משמש גם כמקור לתקוה. המדרש מגלה כי באותו רגע בו חרב בית-המקדש, נולד המשיח. בכל דור ודור נולד אחד מזרע יהודה שהוא ראוי להיות המשיח, וכשיגיע הרגע המיוחל, יתגלה אליו האלוקים וימנה אותו להיות מושיע ישראל.
העיר ביתר היתה המעוז האחרון של גיבורי בר-כוכבא, שהכריזו מרד על השלטון הרומאי. לאחר מצור שארך 3 שנים, נפלה העיר בידי הרומאים. בסך הכל נהרגו 580 אלף יהודים, חלקם ברעב וחלקם תוך כדי קרבות. בין ההרוגים היה גם מנהיג המרד, בר-כוכבא.
ביום זה גורשו היהודים משטח אנגליה, על-ידי המלך אדוארד הראשון.
תקופת "תור הזהב" במדינת ספרד פסקה באכזריות – עם גירוש יהודי ספרד על ידי המלך פרננדו השני ואשתו איזבלה.
אנו נוהגים מנהגי אבילות על המאורעות הטראגיים שאירעו ביום זה, ובראשם חורבן בית המקדש. הפעולות הבאות אסורות: אכילה ושתיה, רחיצה (מקלחת וכדומה), לבישת נעלי עור וקיום יחסי אישות. פעולות אלו אסורות מתחילת הצום ועד לסופו – משקיעת החמה עד לצאת הכוכבים.
מנהג נוסף הוא לשבת על כסא נמוך או על הרצפה, כאבלים, וכן ללמוד תורה רק בענינים הקשורים לאבל ולחורבן. מנהגים אלו נוהגים עד חצות היום.
מניחים תפילין רק לקראת תפילת המנחה.