ביום זה בשנת ב'תפח לבריאת העולם, ניהל יהושע את המערכה לכיבוש הארץ. הנצחון היה קרוב, אך החמה השוקעת יכלה להביא לסיום המערכה ללא נצחון מוחלט. "שמש בגבעון דום! וירח בעמק אילון"! הכריז יהושע (יהושע, י, יב), ובאופן ניסי גרמי השמים עצרו את מהלכם, עד הנצחון המוחלט והסופי של בני-ישראל.
אש גדולה פרצה בכפר ליובאוויטש, מקום מושב אדמור"י חב"ד, וכילה חלקים רבים ממנו. בין היתר עלו בלהבות ביתו של רבי מנחם מענדל (ה"צמח צדק"), האדמו"ר השלישי מליובאוויטש, וכן כתבי יד-רבים שהכילו מאמרי חסידות.
האדמו"ר הקודם מליובאוויטש, רבי יוסף יצחק שניאורסאהן, נאסר בט"ו בסיון על-ידי סוכני הג.פ.או. והיבסקציה (המחלקה היהודית בשירותים החשאיים של ברית המועצות) על עבודתו בהפצת יהדות, ונידון למוות. לאחר לחץ בינלאומי על הממשלה הסובייטית, הוחלט להמתיק את דינו ל-10 שנות מאסר בסיביר, ומאוחר יותר ל-3 שנות גלות בעיר קוסטרומה.
ביום ג בתמוז, לאחר 18 יום בכלא, הורשה לו לסור לביתו למשך 6 שעות ומיד לאחר-מכן להתייצב בתחנת הרכבת בלנינגרד, כדי לצאת ברכבת לעיר גלותו.
בתחנת הרכבת התקבץ קהל רב. למרות שידע שסוכני הג.פ.או. נוכחים במקום ועוקבים אחר כל תנועה שלו, נאם רבי יוסף יצחק בפני הקהל הרב שהתקבץ: "ידעו כל העמים אשר על פני האדמה: כי רק גופותינו ניתנו בגלות ובשעבוד מלכויות, אבל לא נשמותינו... חייבים אנו להכריז גלוי לעין כל, אשר כל מה שנוגע לדתנו, לתורת ישראל ומצוותיו ומנהגיו, אין מישהו שיכפה עלינו דעתו ואין שום כח של כפיה רשאי לשעבדנו".
(בי"ב בתמוז, לאחר 9 ימים בלבד, קיבל הרבי הודעה שהוא רשאי לשוב לביתו. זמן קצר לאחר-מכן הוא הורשה לעזוב את תחום ברית המועצות ולהגר לריגה שבלטביה).
בשעות הבוקר המוקדמות של ג' בתמוז תשנ"ד, עלתה נשמתו של הרבי מליובאוויטש, רבי מנחם מענדל שניאורסאהן לגנזי מרומים.
קישורים:
חסידי חב"ד-ליובאוויטש ואוהדי הרבי מקיימים את מנהגי "יום ההילולא" (יום השנה לפטירה) בהתאם למכתב שכתב הרבי ליום פטירת חותנו, הרבי הקודם מליובאוויטש. מנהגים אלו כוללים הדלקת נר נשמה, לימוד משניות, הוספה בצדקה ופעולות בדרכו של הרבי.