Enter your email address to get our weekly email with fresh, exciting and thoughtful content that will enrich your inbox and your life.

תאונת האופנוע של הרב עם הקסדה

20 July 2009 0:00
הרב הרשי דרוקמן עם קייטנים מאושרים בסאן מור, צרפת
הרב הרשי דרוקמן עם קייטנים מאושרים בסאן מור, צרפת

יום שישי, שלוש אחר הצהריים, מרכז פריז.

אני מסיים את פגישתי השבועית עם ידיד המנהל מעבדה בעיר. כמו כל שבוע אנו משוחחים מעט, מניחים תפילין ונפרדים לשלום. שבת קרבה ובאה ואני עולה אל האופנוע בדרכי הביתה.

כבר שש שנים שאני מתגורר בצרפת ומשמש כשליח חב"ד בסאן מור, עיר לא גדולה הממוקמת כ-20 קילומטר דרומית לפריז. בסאן מור מתגוררים קרוב ל-8000 יהודים, רובם עובדים בפריז. אני מגיע רבות למקום עבודתם כדי להיפגש עמם.

הדרך הביתה חולפת ליד כיכר האומות בפריז (Place de la Nation). המקום מוכר לי היטב: אני נוסע בו לפחות פעם בשבוע.

גשם מתחיל לזרזף ולהרטיב את הכביש. אני מאט את המהירות ומיטיב את הקסדה לראשי.

לפתע אני מבחין במכונית ספורט החוצה את הכביש, כנראה הנהג לא שם לב לאופנוע המתקרב במהירות.

הסכנה מוחשית מול עיניי, ליבי הולם בפראות. מה לעשות? לבלום על כביש רטוב במהירות של 80 קמ"ש? סכנת התהפכות כמעט מוחלטת. להמשיך? תאונה בלתי נמנעת. מה עושים?

אני מהמר על האפשרות הראשונה ובולם במהירות. האופנוע מחליק ואני מתגלגל על הכביש כשהאופנוע מתגלגל לצידי. אני מחכה למכוניות שתבואנה. האם אלו רגעי האחרונים?

שקט. מכונית בודדת עוצרת מאחורי וחוסמת את הכביש מאחור. אני מנסה לבדוק את עצמי אם לא נפגעתי, אם לא איבדתי יד או רגל. ברוך השם, אני בריא ושלם. אני מנסה לקום ולפנות את הכביש לפני שיווצר פקק ארוך.

אשה שפסעה על המדרכה ממול מתקדמת לעברי במהירות. "הכל בסדר?" היא פונה אלי בצרפתית. "אפשר לעזור?" היא שואלת.

"אני חושב שאני בסדר" אני עונה ומרים את הקסדה. היא קצת נדהמת, כנראה לא ציפתה לראות אדם מזוקן. אין הרבה כאלו בפריז.

"הכל בסדר?" היא שוב שואלת, והפעם בעברית במבטא צרפתי כבד. הפעם אני הוא הנדהם. "בוא" היא ממשיכה" "אקח את האופנוע למדרכה ושם נאמוד את הנזק."

הגענו למדרכה ובדקנו את האופנוע: נזקים קלים בלבד. היא הציגה את עצמה כמאדאם קטיה דהאן. "אני גרה פה באיזור, וממש במקרה עברתי פה" סיפרה. "ממש לא ציפיתי לפגוש ביהודי, ועוד רב" הוסיפה.

"והעברית?" שאלתי.

"אה, זה מביקורים בארץ לפני הרבה שנים", ענתה.

קטיה דהאן נראה כמי שמעוניינת לשוחח עוד, אבל אני התנצלתי וביקשתי ללכת. "עוד מעט כבר שבת" אמרתי, אני מוכרח ללכת".

קטיה נראתה קצת מופתעת לשמוע על כך שעוד מעט שבת. התפלאתי קצת מתגובתה. באזור פריז מתגוררים קרוב לארבע מאות אלף יהודים, רובם ספרדים, וגם אם לא כולם שומרים מסורת, נדיר למצוא מי שישכח שהיום שבת.

"את מדליקה נרות שבת" התעניינתי.

קטיה שוב הביטה בי באותו מבט מוזר. "נרות שבת" מלמלה. "לא, אני לא מדליקה נרות שבת. אין לי משפחה בכלל ואני לא שומרת שבת" הוסיפה.

"אפשר אולי להזמין אותך אלינו לשבת?" שאלתי.

"לאיזו שבת?" שאלה בתדהמה. "לשבת הקרובה, היום בלילה" עניתי בפשטות.

הפעם, חיוך קל החליף את המבט המוזר. "אני לא חושבת שאבוא הלילה, כבר יש לי משהו לעשות הערב. אשמח לבוא בשבת אחרת" אמרה. ביקשה את מספר הטלפון שלי, נתנה לי פתק עם מספר הטלפון שלה. נפרדנו.

הגעתי הביתה לפני שבת. ספרתי לאשתי שאולי תבוא אלינו אורחת נוספת הערב. "מי יודע" אמרה, "אולי כל התאונה המוזרה הזו היתה בהשגחה פרטית כדי שתפגוש אותה?"

קטיה לא הופיעה באותה השבת וגם לא בשבת שלאחריה. אני מצידי לא מצאתי את מספר הטלפון שלה, למרות שהייתי זקוק לה גם כדי שתשמש כעדת ראייה לתאונה עבור חברת הביטוח. ניסיתי לחפש אחריה אך ללא הצלחה. למצוא את קטיה דהאן מפריז, זה כמעט כמו למצוא מחט בערימה של שחת. בעצם, את המחט כנראה יותר קל למצוא.

חלפו ארבעה חודשים ובבוקר אחד אני מקבל הודעת סמס ממספר לא מוכר, איזו פרסומת לערב לצעירים בהשתתפות שחקן מפורסם. אני מקבל הודעות דומות לעתים תכופות. בדרך כלל, אני מוחק אותן כלאחר יד וממשיך לדרכי, אבל משום מה, אינני יודע בעצמי מדוע, שלחתי הודעה חוזרת "מי זה?"

תוך דקה הפלאפון שלי צלצל. על הצג מספר הטלפון ממנו נשלחה קודם ההודעה. "הרב דרוקמן? מדברת קטיה דהאן. אתה זוכר אותי?"

"בודאי שאני זוכר, אנחנו עדיין מחכים לך לשבת"---

"מתי אפשר לבוא?"

"מה זאת אומרת מתי? השבת"

בליל שבת הקרוב היתה קטיה אחת מהאורחות שלנו. היא מאוד התרגשה, ונראה היה שכבר זמן רב לא השתתפה בסעודת שבת.

אורחים נוספים שסעדו אצלנו שאלו אותי על הקשר שלה אתנו. סיפרתי להם על תאונת האופנוע ועל ההזמנה שבאה בעקבותיה. "בעצם", אמרתי, "אפשר לומר שהיא היתה שליח מלמעלה לבוא ולעזור לי באותו רגע מפחיד".

קטיה הסתכלה בחיוך בי ובאורחים ואמרה "נראה לי שכדאי שתשמעו את הגרסא שלי לסיפור"...

כולם הביטו בקטיה, והיא התחילה לספר:

"אני חיה לבד בפריז" התחילה. "בת ארבעים וחמש, ומעולם לא התחתנתי. כל משפחתי מסתכמת באחות ואמא שאתם אין לי קשר כבר למעלה מעשרים שנה.

"קשה להיות אשה בודדה, ועל אחת כמה וכמה אשה יהודיה. אין לי דבר נגד היהדות. בית הורי לא היה בית דתי, אך תמיד שמרו על מסורת, קידוש, חגים, ויום כיפור כמובן. אבל מאז שאני גרה לבדי, המסורת הפכה לדבר קשה מאוד לשמירה.

"המסורת היהודית סובבת כולה סביב המשפחה, ולכן כשגרים לבד קשה לעשות קידוש, כי אין משפחה לסעודת שבת. קשה ללכת לבית הכנסת, כי אין עם מי ללכת וכן הלאה. גם חברות יהודיות אין לי, כך שמבחינתי שמירה על המסורת היה דבר כמעט בלתי אפשרי.

"לפני כשנה" – היא ממשיכה – "אחרי הרבה שנים של נתק כמעט מוחלט מהיהדות, החלטתי שאני צריכה לעשות משהו בשביל להתקרב ליהודים וליהדות. חשבתי הרבה והגעתי למסקנה שבמצב שבו אני נמצאת, הטוב ביותר עבורי הוא לחפש עבודה בחברת יהודים, כך אצור חברה חדשה וכך כנראה גם יזמינו אותי לשבתות, לחגים וכו'.

"מצאתי עבודה ב'פלעצל' (השכונה היהודית העתיקה בפריז) כמוכרת בחנות נעליים. כל העובדים בחנות ובחנויות הסמוכות היו יהודים. מדי צהריים היינו יוצאים יחד למסעדה ונוצרה ביננו ידידות. ממש כפי שציפיתי.

"רק בעיה אחת נותרה: השבתות. מידי יום שישי, היו נפרדים כולם ב'שבת שלום' ולפעמים גם מזמינים אחד את השני. ובשבוע לאחריו היו מתעניינים כיצד כולם בילו את השבת. רק אליי איש לא שם לב. בכל שבוע מחדש ציפיתי להזמנה שלא באה. בכל שבוע אכזבה נוספת.

"כשעברה כמעט שנה ועדיין לא הוזמנתי ולו פעם אחת, מאוד כעסתי. אלו היהודים שחסרו לך בחיים? שאלתי את עצמי. אנשים חסרי רגישות, לא מתעניינים ולא מתחשבים. האם אף אחד באמת לא שם לב שאני בודדה?"

קולה של קטיה נחנק מהתרגשות כשהיא המשיכה: "כעסתי מאוד על כל היהודים ועל כל המסורת היהודית. החלטתי שזה לא בשבילי. עזבתי את מקום העבודה ומצאתי עבודה אחרת בין גויים. "אם כך מתנהגים היהודים" חשבתי, מוטב לי שאחיה כגויה.

"רק בעיה אחת נותרה, לילות השבת. בכל יום שישי בערב, כשהייתי שבה הביתה, הייתי נזכרת בליל בשבת, בנרות, בקידוש, והגעגועים עושים את שלהם. מה אעשה? חשבתי לעצמי. כיצד אדחיק את הזכרונות שיפסיקו להטריד אותי?

"החלטתי שעלי למצוא תעסוקה לליל שבת. בעיתון מצאתי מודעה מעניינת "מקהלת הכנסייה מחפש חברים חדשים. זמני העבודה, בכל יום שישי בערב" אני הרי אוהבת לשיר. אולי אתקבל למקהלה וכך תפתר בעיית ליל שבת?"

דממה שררה מסביב השולחן וכולם האזינו בנשימה עצורה. "התקבלתי למקהלה כחברה מן המניין, וכבר שנה שאני שרה בכנסייה מידי ליל שבת, וברוך השם – הוסיפה בחיוך עצוב – אני חוזרת הביתה עייפה כל-כך ואין לי זמן לחשוב על הקידוש, הנרות, הגעגועים...

" הכל התנהל על מי מנוחות עד אותו יום שישי" – ממשיכה קטיה – "כשיצאתי מהבית לקניות וראיתי אופנוע מתגלגל על הכביש. כשבאתי לעזור לנהג גיליתי שמזכיר לי שהיום שבת, ואפילו, לא תאמינו, מזמין אותי אליו לסעודת שבת ללא שהוא מכיר אותי!"

"אתה חושב שאני הייתי שם בשבילך"? סיימה קטיה את סיפורה, "אני חושבת, שהיית השליח מלמעלה להרים את הנשמה שלי."

קטיה כבר לא שרה בכנסיה. מדי ליל שבת היא מתארחת אצלנו או אצל שלוחי חב"ד אחרים. כנראה שלא הייתה זו סתם תאונת אופנוע.

גלית מישראל, חני מנפאל, ג'יי על הר האוורסט

שלושה סיפורים עוצרי נשימה ומסקנה אחת

5 July 2009 0:00
כרזה חגיגית מזמינה את המטיילים לליל הסדר בקטמנדו
כרזה חגיגית מזמינה את המטיילים לליל הסדר בקטמנדו

כשסורנדה הרוכל עובר בין סמטאות הטמאל ומכריז שיש לו את עיתון הבוקר ביד, אני יודעת שהשעה היא בדיוק שבע ושלושים. מן הצריפים המאובקים מגיחים בעלי הדוכנים טרוטי עיניים, פוסעים אל עבר הנהר לרחצה של שחרית.

פיסות הבד הדבוקות לגופם של נהגי הריקשות לא מצליחות להגן עליהם מפני צינת הבוקר הנושבת לעמק קטמנדו היישר מן ההרים הלבנים המקיפים אותנו. הם מבעירים מדורה קטנה ונואשת תחת חלון הבית שלנו. ילדי רחוב מזי רעב יורדים מקופסת הקרטון עליה ישנו הלילה ומצטרפים אל האש המאולתרת.

דפיקות על הדלת, הראשונה קלושה והשניה כבר נמרצת יותר, מנערות אותי ליום חדש.

"אני תקועה" היא אומרת לי מיד כשאני פותחת "תקועה לגמרי".

היא תקועה אבל האצבעות שלה זזות מהר מהר בתוך הכיסים.

ככה זה לפעמים. הנפש כבויה אבל הגוף עוד ממשיך לפרפר. תוך שניות חוצה את המפתן ונופלת על הספה שלנו. אין לה עוד מה לאמר. שותקת. אמרה מספיק.

לא תמיד יש צורך להכביר במילים והרי הפנים העצובות שלה מספרות סיפור שלם.

אני שותקת יחד איתה. מביטה בה. כמה ימים שהיא יושבת בבית חב"ד שקטה ומהורהרת. מידי פעם שואלת שאלה זו או אחרת אך רוב הזמן ישבה דוממת, מביטה בצעירים העליזים סביבה במבט עגום. אנחנו לעולם לא חוקרים. יודעים שבאיזה שהוא שלב הסיפורים יגיעו מעצמם. אבל לפעמים היתי רוצה שהרגעים האילו של טרום-שיחה ישארו לנצח, שמחוגי השעון יעמדו. זה הקושי שבלהחשף לעוד סיפור חיים כואב ואישי, לעוד מבט אפור.

רבקי הקטנה קוראת לי בקול בכי. כעת היא מכורבלת בחיקי. גלית מושיטה לה את האצבע והילדה בלי להסס סוגרת אף כף ידה הזעירה על שלה. לגלית יש צל חיוך על הפנים, כל כך היתה זקוקה לחום אנושי. רבקי משיבה לה בחיוך טהור, מהדקת את אחיזתה. מגע רך ובטוח. לא שופט. לא מתנשא. גלית כבר צוחקת אליה בפה מלא שיניים.

ככה זה. לילדים הרכים שלנו יש סגולות מרפא והשפעה עצומה. הם שליחים לא פחות מאיתנו.

"אז מה את אומרת, חני"? היא שואלת "מה אני עושה עם החיים שלי?"

היא מספרת שהגיעה לנפאל לפני חודשיים וחצי. את הטיול של אחרי צבא היא טיילה בדרום אפריקה כבר לפני עשר שנים. קיצרה את המסע. הנופים לא קסמו לה. כל שרצתה היה לשוב ארצה ולהקים משפחה. תמיד אהבה ילדים...

בגיל שלושים ושלוש מצאה עצמה בודדה. מאחוריה נישואין קצרים וכואבים שהסתיימו ללא ילדים ועסק שכשל שנה לאחר הפתיחה. היא ציפתה לתמיכה מהמשפחה והחברים הקרובים אך גם שם נחלה אכזבה.

מאז היא לבד.

כשהיתה רוצה להרגיש טוב עם עצמה היתה נוסעת לבקר בשדה התעופה. שם האנשים תמיד שמחים. ההתרגשות היא תמיד אמיתית. אז היא היתה עומדת בין קהל ממתינים נרגשים, מעמידה פנים שגם היא מחכה למישהו קרוב. משם חזרה לבית הריק.

עד שהחליטה שגם היא נוסעת.

ארזה את התרמיל המאובק שהיה מאופסן בעלית הגג ונסעה לחפש את האושר. חודשיים וחצי היא מחפשת בכל פינה אפשרית. שמעה שבמזרח אפשר להתחבר לרוח שבך. אז היא ניסתה, כי מה לא עושים בשביל למצוא את האושר...?!

נטלה חלק בסדנת שתיקה, נרשמה לקורסי יוגה, למדה על דתות המזרח במנזר בכפר קופאן. לפני שבוע חשבה אולי בכל זאת תקפוץ לרובע המטיילים. שישי בערב. הפסקת חשמל מתמשכת. אולי תכנס לבית חב"ד לאכול משהו. למרות שהבטיחה לעצמה שלא תיסחף אחרי כל הצעירים האלו שרק יוצאים את הארץ ומחפשים את החב"דניקים, זו הרי תופעה מוזרה שיש להוקיע. אז היא תבוא רק כדי לשתות מרק חם כי שמעה שהאוכל שם לא רע.

כשהיא הגיעה ראתה משפחה עם ילדים והרבה מאוד אנשים יושבים איתם, כולם עם חיוך על הפנים.

מוזר. מדוע הם שמחים כל כך?!

היא לגמה את המרק ורצתה כבר לצאת את המקום, אבל אז נעמד השליח של בית חב"ד והחל לדבר על פרשת השבוע וזה היה דוקא די מענין. הוא אמר בין השאר ש"לכל מקום שיהודי מגיע, לכל מעשה שיהודי עושה – יש סיבה, יש תכלית. גם אם הוא לא מבין אותה באותו הרגע. גם הוא מרגיש חסר תועלת..."

נו, הלואי. היא חשבה לעצמה באירוניה.

מיד לאחר מכן התחילו שירי השבת, שירים שמעולם לא שמעה. משהו במילים כבש את ליבה אז היא שוב התישבה. על הקיר שליד מקום מושבה תלויה תמונה גדולה של איש מבוגר שאור גדול קורן מפניו, זקנו לבן ועיניו עיני תכלת מחייכות. המראה שלו הילך עליה קסמים. נראה שהחיוך המעודד שלו מיועד אך ורק לה והיא הרי שכחה מתי חייכו אליה בפעם האחרונה.

כשכל אחד בתורו סיפר את שעבר עליו השבוע, כמו משפחה אחת גדולה, היא הניחה את התיק על משענת הכסא ומצאה עצמה יושבת עד לפנות בוקר.

מאז היא אצלינו.

"אני מנסה ומנסה" היא לוחשת ספק לי ספק לעצמה "לא מצליחה למצוא סיפוק בחיים. לא מצליחה לשקם את עצמי. מרגישה שהחיים של כולם זורמים על מי מנוחות. לכולם טוב ונעים. רק אני נשארתי לבד, בחוץ".

אני מביטה בה בגלית וכל כך מבינה אותה. האמת? מי לא מרגיש קצת תקוע לפעמים?! במידה זו או אחרת?!

רואה עצמי שוב בחשיכה הכבדה. קופאת מקור. מחפשת היכן להסתתר. תקועה. תקועה לגמרי.


הימים הם ימי כינוס השלוחות, כשנסעתי לניו יורק כדי להצטרף לחברותיי השלוחות שבאו מכל העולם לכינוס השנתי. לאחר סעודת שבת והתוועדות ארוכה שנמשכה עד השעות הקטנות של הלילה שבתי סוף סוף לבית המארחים שלי, משפחה עם הכנסת אורחים מיוחדת במינה. קבוצת הנשים איתן הלכתי פנתה כל אחת לביתה ואני משכתי בדלת שער הבנין בו אני מתארחת בטבעיות רבה, בטוחה שתוך שניות ספורות אמצא עצמי בבית המחומם והנעים.

אלא שכאן נכונה לי הפתעה.

שלוחות חב"ד בכינוס העולמי משתטחות על קברו של הרבי מליובאוויטש
שלוחות חב"ד בכינוס העולמי משתטחות על קברו של הרבי מליובאוויטש

מאחר ובשבת מנטרלים את המערכת החשמלית של האינטרקום, בכדי לפתוח את שער הכניסה יש צורך ללחוץ על סדרה של מספרים ידועים מראש. ידועים אמרתי? לאילו המתגוררים בבנין כמובן...

בדקות הבאות ניסיתי את כל צירופי המספרים שרק ניתן לחשוב עליהם. כמובן שהמספר 7701 שיחק תפקיד מרכזי בעסק. גייסתי את מוחי הקפוא למשימה אך כל מאמצי עלו בתוהו. הדלת הכבדה מיאנה להיפתח.

השעה שלוש בלילה.

10 מעלות מתחת לאפס.

כפור עז שורר בחוץ. כזה שחודר לעצמות ומשתק את הגוף. אני בחודשי הריון מתקדמים. חבורות חבורות של צעירים מקומיים החוזרים מבילוי לילי מתקרבות ומצחקקות לעומתי בזו אחר זו. אני עוטה על פני מראה שליו ורגוע, מעמידה פנים שאני מחכה בחוץ להנאתי. כשהם רק מתרחקים, אני דוחפת את הדלת הכבדה שוב ושוב אך לשוא.

בצר לי, מרימה את ראשי אל החלון שבקומה החמישית, קוראת בשם כל בני המשפחה. הקריאות שלי כוללות גם את הילדה בת הארבע והפעוט בן השנה... רק ההד המתגלגל מחזיר לי את קולי.

אני מנסה להיזכר היכן מתגוררות שאר החברות, היכן נמצא הבית בו סעדתי את סעודת השבת. הראש שלי ריק. הזכרון פרח עם הרוח...

הדקות נוקפות. עשר. עשרים. שלושים.

הרחוב שומם ושקט. רק אני ושריקות הרוח הצולפת בפני הכחולות. חצי שעה בחוץ. איבדתי כבר מזמן את התחושה. הטמפרטורה צונחת מרגע לרגע. בזוית העין ממתינה לה דמעה עקשנית. אני נלחמת בה שרק לא תזלוג. עכשיו קצת קשה אבל ברור שהכל יסתדר על הצד הטוב ביותר. זה הרי מה שאנחנו מספרים תמיד לאנשים שנמצאים אצלינו, לא? להתייאש זו בכלל לא אופציה. דמעה סוררת שכמותה.

אבל היא בכל זאת זולגת ובעקבותיה מגיעה עוד אחת. אני מסבירה לעצמי שזה רק מהקור. ברור.

מחליטה לקרוא רק עוד פעם אחת למארחת כשלפתע אני שומעת קול תריס נפתח בבית הקטן שמעבר לכביש. מעולם לא חשבתי שאשמח כל כך לשמוע תריס חורק. הרחש נשמע באוזני כקול פעמונים.

"ג'ואיש וומן סקרימינג און דה סטריט???!!" נשמעת קריאה של אישה במבטא רוסי כבד. 'ג'ואיש וומן' זו אני מן הסתם ו'סקרימינג' זה כנראה מה שעשיתי בדקות האחרונות. אז אני מפנה אליה את ראשי ומחייכת אליה בפה מלא שיניים נוקשות.

מסבירה לה שאני תקועה. תקועה לגמרי.

היא יוצאת החוצה עטופה בשני מעילי פרווה ושלושה צעיפים וקוראת לי להכנס אליה הביתה. אני חוצה את הכביש ויחדיו נכנסות דרך שער צר, מטפסות בגרם מדרגות עץ שרוטות. הבית מוסק ומחומם היטב בתוכו ממתינות לי עוד שתי נשים. כולן יחד עטות עלי, מכסות אותי במלבושים חמים, מושיבות אותי בסלון הקטן, מכינות לי ארבע כוסות תה לפחות. "את צריכה לשתות הכל" הן מצוות עלי. בשלב זה אעשה כל שיבקשו ממני. כשהדיבור שב אלי אני מספרת להן קצת על עצמי ועל סיבת בואי למקום. מרגע ששמעו הנשים שמדובר בשליחה של הרבי הן לא ידעו את נפשן מרוב התרגשות. האחת מגישה צלחות גדושות בתקרובת, השניה מאלצת אותי לקחת ויטמינים בכדי שאוכל להתחזק, השלישית מניחה כרים תחת ראשי. הן מעירות את הילדה בת ה11, כשקורי שינה בין עיניה היא מתישבת בינינו, לא מוכנה להחמיץ אף מילה שיוצאת מהפה של השליחה שהגיעה אל ביתן באמצע הלילה. רק ארבעים דקות עברו מאז שנכנסתי אל ביתן והילדה כבר יושבת על ברכי מראה לי את אלבום תמונות ילדותה, האם פורסת בפני את אוסף התיקים המיוחד שלה ושתי האחרות עושות כל שבאפשרותן כדי להיטיב עימי. מידי כמה דקות הן מבקשות אותי לספר עוד סיפור ממקום השליחות שלנו. זה מחזק אותן, הן מסבירות לי.

הפשטות הזו שלהן נכנסת לי היישר אל תוך הנשמה. מכה גלים בתוך ליבי.

אל השכונה הזו הם הגיעו רק לפני מספר חודשים. חמש שנים קודם לכן הן עזבו המולדת רוסיה האם והבת וחברות הילדות. הן כמו משפחה זו לזו. עלו לארץ והתגוררו בבנין עולים מתקלף בעיר הדרומית בבאר שבע. למדו באולפן צורת אות עברית ובעיקר ניסו להרגיש חלק מההויה הישראלית במשך שנה שנתיים שלוש אבל זה לא ממש הצליח. משהו היה חסר. באחד הימים הן נתקלות בדף שיחה של הרבי מליובאויטש בשפה הרוסית שהגיע כמו משמיים אל תיבת הדואר שלהן. אז הם התישבו יחד לקרוא כי מה שהמתין להן בתיבה בדרך כלל היו רק חשבונות מים וחשמל.

המילים המיוחדות הלמו בהן. הרבי של חב"ד דיבר שם על מציאת משמעות לחיים ועל אושר אמיתי, כזה שמגיע מפנימיות הנשמה. כאילו עמד מולן הרבי וקרא להן את המחשבות.

בשנתיים שלאחר מכן הן יושבות וקוראות עוד שיחה, עוד מאמר, לומדות על חסידות חב"ד ברובד הכי עמוק שלה. מהר מאוד הן מבינות שבד בבד עם הלימוד אורח החיים שלהן עומד להשתנות לגמרי. כי אי אפשר אחרת.

לפני מספר חודשים החליטו לעזוב את הארץ ולעבור להתגורר סמוך לבית מדרשו של הרבי. לדרוך על אותן מדרכות בהן דרך הרבי. לנסות ולשאוב מהמקום כמה שיותר כח. הילדה הולכת לבית הספר היסודי בית רבקה. האם משתדלת להתפלל מידי יום ב770. לאחר מכן סובבת קצת באיזור. מחייכת אל נשות השכונה. מנסה כל כך להתחבב עליהן, היא מספרת לי, הבדידות הנשקפת מעיניה השקטות לא עוזבת אותי.

שעתיים לאחר מכן הן מפנות לי את החדר הפרטי שלהן כדי שאוכל לישון בשקט. לא מוותרות. מרעיפות עלי מכל טוב, מתרגשות כל כך מעצם המחשבה שאני נשארת איתן. כשאני מתעוררת מאוחר יותר, הן מפצירות בי שאשאר איתן עוד קצת. ביררו את הקוד מאחד השכנים. רוצות ששליחה של הרבי תשב איתן בשולחן השבת. ארבע זוגות עיניים ננעצות בי בתחינה.

ארבע נשים אמיצות ליד שולחן השבת. ביחד אבל כל כך לבד...

איך אפשר לומר להן לא?!?!

כשאני שבה אל בית המארחים הכל נראה ברור לי כל כך. הסיבה בשלה נתקעתי בלילה הקפוא בחוץ התגלתה בדמות בית העץ הקטן שממול.

אני הודפת את התנצלותה של המארחת שלי ומספרת לה מהר מאוד על הנשים הנהדרות הנמצאות מטרים ספורים ממנה. מרגישה את העיניים שלהן נחות על פני, מתחננות, מבקשות. היא כמובן לא ידעה שהן שם. מיד מתעשתת וחושבת כיצד תיגש אליהן במוצאי השבת ותזמין אותן אליה בשבתות... בחגים... הרי ביתה מלא וגדוש באורחים בכל עת נתונה, לא יכול להיות שהן ישבו שם לבד.

מאז ועד היום הן בקשר... משוחחות, מחליפות חוויות, מגיעות להתארח. שוב לא מרגישות לבד.

הרי אין דבר כזה יהודי בודד. גם לא יהודי תקוע. לא יכול להיות.

נשימותיה הכבדות של גלית נשמעות היטב. הניחה ראשה העייף על הספה הכתומה ונרדמה. היד שלה נתונה עדיין בידה של ביתי הישנה בחיקי. אט אט הופכות הנשימות שלה רכות יותר. מחייכת תוך כדי שנתה.

אני תולה עיני מבעד לחלון. מרחוק מתנשא הרכס הגבוה בכדור הארץ. שבעים פסגות של הרי הימלאיה. על הרכס הרביעי בגודלו נמצא בנג'מין סיגר. כבר חמש שנים. יהודי. תקוע.


ג'יי סיגר נולד בשכונה יהודית בלוס אנג'לס למשפחה מסורתית. הילד הגדול במשפחה. מתחתיו יש עוד שני אחים: ריץ' ומתיתיהו. מאז ומתמיד היה הפעלתן מבין כולם. שימש לאחיו הקטנים פה, עמד על שלו ושלהם. כשמישהו רק העיז להרע לאחד מהם הוא סוכך וגונן עליו בחירוף נפש. גם כשעשה זאת היה החיוך הגדול תלוי על פניו העגולות. הוא השכיל לפעול בחן ובנועם. ג'יי היה ילד שכולם אהבו לאהוב.

ככל שגדל יצר ההרפתקנות שלו הלך וגדל גם כן. נפשו השתוקקה אל מרחביו של הטבע. ריאותיו ביקשו לנשום אויר הרים. לעיתים תכופות היה נעלם לימים ארוכים ושב כשהאור בעיניו החומות. משפחתו וחבריו התרגלו זה מכבר לאופי המיוחד שלו וחדלו לשאול אותו לפשר מעשיו ומסעותיו. השנים חלפו. אחיו הקטנים כבר גדלו והקימו משפחה. ג'יי עדיין לא. רכב על גמלים במדבריות אפריקה, טיפס על הרים בפקיסטן, שייט לאורך האוקינוס האטלנטי. נפשו לא ידעה מנוח.

כשהחל לדבר על מסע אל האוורסט, חשבו החברים כי מדובר בעוד שגעון חולף. כשרכש ספרים והחל לחקור באופן יסודי את הנושא, הבינו שנחושה דעתו לכבוש את פסגת ההר הגבוה בעולם.

הר המאקאלו
הר המאקאלו

ארבע שנים לאחר מכן יצר קשר עם חבורה של מטפסים מקזחסטן והחלום הגדול נראה עומד להתגשם סוף סוף. הם נפגשו בשדה התעופה של קטמנדו. שהו מספר ימים בעיר. רכשו ציוד מטפסים מקצועי. לאחר התחבטויות הקשורות למזג האויר, החליטו שיעד הכיבוש שלהם יהיה הר המאקאלו – ההר הרביעי בגודלו בעולם, 8,470 מטר גובהו. הוא נמצא באיזור המזרחי של האוורסט.

מעבר לאתגר הטיפוס, הר המאקאלו עובר למעשה בגבול נפאל. הגבול הנמצא בין נפאל לחבל ארץ הסיקים בהודו הוא אחד המראות המרהיבים שיש.

הטיפוס עצמו קשה ומפרך. שישים ימים של עליות מפרכות ושוחקות ברכיים, כוויות קור בפנים ובגוף, שלג כבד בלילות ורוח אכזרית בימים. התנאים הם קשים מנשוא אבל לג'יי יש חיוך גדול על הפנים. קודם שנפרד מריץ' אחיו, דחף לו הלה ספר תהילים קטן לתוך הכיס. ג'יי הניד בראשו וצחק צחוק גדול אך כעת כשהוא תלוי בין שמיים וארץ, הוא מוציא את הספר מהכיס, מחזיק אותו בידו הימנית. מרגיש בטוח יותר. זוכר את סבא שלו ממלמל פסוקים מהספר העתיק. כילד, אהב להאזין למנגינה. היה תמיד משהו מסתורי באופן בו התנגנו המילים.

כשמגיע היום הגדול, ג'יי ושאר חברי הקבוצה, לא יודעים את נפשם מרוב התרגשות. הרגע לו ציפו זה שנים עוד להתרחש היום. עוד רגע קט והם כובשים את ההר.

ג'יי עומד על הפסגה. פניו חבולות, גופו חבוט ושרוט, כוויות קור מקשטות את ידיו אבל אנחנו הרי יודעים שכשחלום חיים מתגשם לך מול העיניים, כל הסבל והכאב שהיו לך אי פעם, נמסים כמו הקרח.

כעת הוא מאושר. אושר אמיתי כמותו לא חש מימיו. מניף ידיים השמימה ופורץ בשאגה אדירה. הרוח משתוללת ומכה בפניהם. על ראש ההר אפשר להשאר רק שבע דקות, שלא תיקח אותך הרוח. הקבוצה מתחילה לרדת. ככה זה. שישים ימים אתה שואף להגיע אל הפסגה ותוך כמה רגעים אתה מוכרח לרדת ממנה. מליוני אנשים בעולם שואפים להגשים חלום של שבע דקות. הירידות תלולות וקשות אבל הרגליים של ג'יי שרות שיר הלל. האנדרנלין בגופו משתולל. הוא נעצר לפתע. משהו השתבש.

הרגל השמאלית שלו נתקעה בסלע כבד. הוא שוקל אם לקרוא לעזרה מאחד החברים סביבו, אבל מחליט לפתור את הענין בעצמו. הוא ישחרר אותה. למה להפריע?! ג'יי מכופף את ברכיו, רוכן לעבר הנעל מנער אותה מן הרגל. מהמאמץ, משתחררת אחיזת ידו ממקל ההליכה והוא מאבד שליטה. הראש שלו נופל ראשון. הגוף מיד בעקבותיו. זעקתו המרה קורעת את היקום, מרעידה את מיתרי הבריאה. ג'יי שורט בציפורניו את האויר סביבו אך הנפילה חזקה ממנו. הוא מתגלגל שלוש מאות מטר למטה. שלוש מאות מטר של יאוש. שלוש מאות מטר של אובדן. שלוש מאות מטר של סוף.

ג'יי סיגר בחיוך של כובש פסגות
ג'יי סיגר בחיוך של כובש פסגות

שבוע לאחר מכן מטלפן אלינו האח הקטן, ריץ' סיגר בן השלושים וחמש. בתחילה קשה היה לנו להבין את הנאמר. היבבות הקטועות שברו את קולו. הקבוצה לא הצליחה לרדת ולחלץ את הגופה התקועה בין הסלעים הכבדים. ירדו שחוחים ואבלים. הקסם של ג'יי נגע גם בהם. חיבבו אותו מאוד.

אנחנו היהודים הקרובים ביותר לאיזור בוכה לנו ריץ' ומבקש שנארגן משלחת מקצועית של מטפסי הרים מקומים. אז ארגנו. שבע משלחות יצאו מאז. חזרו כלעומת שבאו. המקום אליו נפל ג'יי מסובך מאין כמוהו. מלא בסלעים השוקלים טון ובסופות שלגים משתוללות.

מידי כמה חודשים מתקשר אלינו ריץ'. הקול שלו שקט ומתוח. מאז אבד להם ג'יי הוא הפך לצל אדם. מתהפך על משכבו בלילות, בוכה בחשאי בימים. את אחיו הוא מבקש... אנו משתדלים שלא לזנוח את הנושא. מתייעצים את מומחים ידועי שם. משרטטים תוכניות. מבקשים עיצות. כל כך רוצים שיחלצו אותו משם.

לפני שבועיים צלצל הטלפון בבית. גלית. אפילו הקו המשובש שבין נפאל לישראל לא יכל לטשטש את ההתרגשות שבקולה. היא אמרה שהיא מאושרת עד היסוד. סוף סוף מבינה למה התכוונתי, מדוע היתה צריכה להגיע עד נפאל...

שבוע לאחר שיחתינו החליטה לעזוב. מבולבלת ועצובה עשתה דרכה אל נמל התעופה של קטמנדו. במטוס רעדו כתפיה מבכי. היו לה מספר שעות של חניה בהולנד. שם ישבה על הספסל ועיניה כבויות. כשהרימה את ראשה נפגשו עיניה בעיניה הרכות של אישה מבוגרת. הן החלו לדבר כשהתברר שלאישה קוראים אנה, אישה יהודיה מהולנד הנוסעת לבקר את בנה המתגורר בישראל. היא סיפרה לה על אדם בן שלושים וחמש שליבו לב זהב הוא אך חייו הפכו עצובים ושקטים. אשתו נפטרה לפני שנה ממחלה קשה. עיניה ניצתו לפתע כשהביטה בגלית והרעיון החל נובט במוחה, קורם עור וגידים.

שבוע לאחר מכן היא הפגישה בין השניים. כשהשידוך הוא משמיים, דבר לא יעצור אותו.

היום, חודש לאחר פגישתם הראשונה קבעו מועד לחתונה "וודאי תשמחי לשמוע ששנינו רוצים מאוד להכיר את הדת בצורה עמוקה יותר. חשים החמצה על שלא זכינו לדעת טוב יותר על השורשים שלנו" היא מספרת לי "אפילו התחלנו ללמוד יחד את ספר בראשית."

הקול שלה מלא וגדוש. היא כבר לא לבד ולא תקועה. כי אין דבר כזה יהודי בודד. תקוע.

מיד בתחילת עונת הטיפוסים הבאה, כשמזג האויר יתיצב, נוציא משלחת חדשה שתחפש את ג'יי. מקוים שנצליח סוף סוף להביא את גופתו לקבר ישראל. כי אין זה משנה אם נשמה באפו או אם לאו, יהודי לא נשאר בודד גם כשהוא תקוע בין סלעים. גם כשהוא תלוי בגובה 8,170 מטר.

בכל פעם שאנו מביטים אל ההרים. אנו חושבים עליו, על ג'יי סיגר.

יהודי בן ארבעים ואחת מלוס אנג'לס.

קרני השמש הגבוהות נוחתות ברכות על השלג הלבן. מאירות את הפסגה.

אורך הרכס הוא עצום. אלפיים חמש מאות קילומטרים של עוצמה.

הצד המזרחי שלו מואר. זורח. הטמפרטורה בהר המאקאלו כבר כמה שנים גבוהה יותר מהטמפטורה בשאר ההרים. מטפסי הרים שואלים הכיצד?! חוקרים בעלי שם בודקים את התופעה, אף לא אחד עמד על פשרה.

לנו ברור היטב כי אותה קרן אור הזורחת על ההר, נמצאת שם אך ורק בשביל אותו יהודי. מחממת את עורו. מפשירה את גופו.

כל עוד הוא שם – היא תזרח, תאיר, תנחם. תחמם.

היא עוד תראה לו, לג'יי- יהודה סיגר שלנו, שאין יהודי בודד. אין יהודי תקוע.

הערות שוליים
1.

מספר הבית בו שוכן מרכז חב"ד העולמי בברוקלין שבניו יורק שהפך לסמל: "סבן סבנטי".

אלפי שלוחי חב"ד מפוזרים ברחבי הארץ ובעולם. משימתם? להפוך את העולם למקום טוב יותר.
לפעמים הם נתקלים בקשיים ועוברים רגעים לא פשוטים. אך לעתים תכופות הם חווים הרפתקאות ואפיזודות מהם ניתן לכתוב ספר שלם... בבלוג שלפניכם נשתדל להביא לכם אפיזודות כאלו מרחבי העולם.