זה התחיל באיום באגרוף, והסתיים ב...
סיפור מסלוניקי שביוון
סיפורו של הרב יואל קפלן, שליח חב"ד בסלוניקי שביוון:
קלטתי אותם כבר מרחוק. קבוצה די קבועה של סטודנטים שיוצאים להפסקה וחוסמים את המעבר על המדרכה. אמצע היום במרכז העיר, הדרך המובילה לבית הדואר – והם ומפטפטים.
כבר התרגלתי שברגע שאני נקלט בזווית העין של אחד מהם.. אני, כמובן הופך להיות הנושא לשיחה. איך לא, בעצם? יהודי בלבוש מלא ואותנטי, בעל זהות יהודית בולטת...
כבר התרגלתי עד כדי אדישות לליחשושים הרמים ולפרצי הצחוק הגסים שבאים בעקבותיהם. פעם או אפילו פעמיים עקפתי אותם או שפשוט וויתרתי על הדואר באותו היום.
אבל באותו היום קצת מיהרתי. לאחרי ימים ספורים של שביתות חוזרות ונשנות של סניף הדואר, משימות דואר לא סבלו דיחוי.
באדישות רבה עברתי ביניהם, מתכוון להמשיך הלאה כמה שיותר מהר. לא בגללם אלא בגללי; כדי שאספיק לבצע את המשימות שביקשתי לבצע.
הבעיה הייתה שהלחישות הפכו לדיבורים רמים. את מה שהם אמרו ביוונית הבנתי בצורה חלקית, אבל ב'נדיבות' הם ביצעו בשבילי שירות תרגום אישי. ספיישל. כמה נחמד מצידם...
במחשבה ובפסיעה ראשונה המשכתי הלאה. אבל משהו לא מובן, איזו הרגשה מוזרה שעטפה אותי, החזירה אותי אליהם.
וכך עמדתי מולם בחיוך. "בוקר טוב גם לכם" אמרתי.
"מי דיבר איתך?" התריסו.
"איתי אף אחד לא דיבר אבל על עם ישראל באשר הוא דיברתם גם דיברתם..."
"על אותו עם גזלן, חמסן וחמדן דיברנו ודיברנו וכך נמשיך ונעשה!"
החיוך נותר על שפתותיי. "לו הייתם יודעים את האמת לא הייתם מתייחסים אלי או לכל יהודי בצורה שכזו אלא בדיוק הפוך" פלטתי.
ראש החבורה, בחור מגודל עם רעמת קוצים לראשו איבד קצת את העשתונות: "תראה, יש לי דיפלומה באיגרוף. אני ממליץ לך להתקדם לפני שאצטרך להדגים עליך את מה שלמדתי..."
כמובן שהשיחה בינינו מתוארת כאן בצורה מעודנת להפליא... כמה דברים שהוזכרו בה אסורים אפילו למחשבה, על אחת כמה וכמה לכתיבה.
בשלב זה כבר הרגשתי צורך לסגת לא לפני ששוב בירכתי כל אחד במאור פנים ובחיוך.
נכנסתי לסניף הדואר שעדיין נמצא בשיפוצים מהנזקים שנגרמו מההפגנה הסוערת האחרונה, וסידרתי את ענייני.
כשיצאתי יכולתי לפנות שמאלה ולהקיף את החבורה העליזה, אך אמון על הכלל "כל פינות [פניות] שאתה פונה לא יהיו אלא דרך ימין" החלטתי להמשיך בדרך המלך ולפנות ימינה.
ככל שאני מתקרב נחלשו הקולות בדיון הסוער. "יום טוב לכולם, הצלחה לכולכם" איחלתי להם.
"גם לך" השיבו לי, די בעדינות לשם שינוי.
פליאתי גברה שבעתיים כשראש החבורה פנה רשמית והתנצל: "חשבנו קצת על מה שאמרת. אתה צודק, אולי אנחנו מושפעים מדברים שאנו שומעים..."
"אני שמח לשמוע את דבריך" השבתי, "אתם צריכים להתייחס לכל אדם בצורה מכובדת, לא משנה מהם דיעותיו ומחשבותיו".
כרטיס ביקור שנשלף מכיסי היישר לידיו של המתאגרף השלימו את חילופי הדברים. "תהיה בקשר, אם תרצה תקפוץ לקפה, נוכל ללבן את הדברים יחדיו" ונפרדנו לשלום.
לא נהגתי בצורה חכמה כשפתחתי עם הדוברים המתלהמים בשיחה, חשבתי לעצמי. אבל הנה זה נגמר בטוב; מתוך גאווה יהודית הם למדו לראות יהודי באור קצת שונה.
חשבתי שבכך זה הסתיים.
ערב חג השבועות. בעיצומם של ההכנות קיבלתי שיחת טלפון. "כאן אלכסנדרוס הבחור מהרחוב, אתה זוכר?"
איך אני יכול לשכוח?
"אני כאן ליד ביתך, נוכל לשבת לקפה לחצי שעה?"
המתאגרף המדופלם יושב עם המאוגרף כמעט... ומשוחחים.
מה שמתגלה הוא פלא פלאים. הדבר האחרון שעוד יכולתי לדמיין. אלכסנדרוס הוא עוד נשמה יהודית תועה.
אחרי חילופי הדברים ברחוב, מאור הפנים והצורה העדינה בה נאמרו דברי, פעלו על נפש הבחור. "רציתי לשוחח איתך בדחיפות אחרי שאימתתי את הדברים.."
מסתבר שסבתו, אם אימו היהודיה היא ניצולה יחידה מהשואה. היא, כמו מאות ספורות של יהודי סלוניקי, ברחה להרים בגפה ושרדה את התופת. בעלה ובנם נלקחו על ידי הגרמנים ומעולם לא שבו.
אחרי המלחמה נישאה לנוצרי קתולי וכך נולדה אימו. אביו של אלכסנדרוס, גם הוא נוצרי אדוק, כמובן שלא הוסיף לרוח היהדות ממנו התנתקה הסבתא ביודעין ובמוצהר.
סוף טוב? לא יכול להיות יותר טוב מזה. ביקור מרגש בבית הסבתא הקשישה עם מזוזה מהודרת והנחת תפילין מרגשת של המתאגרף המדופלם אלכסנדרוס ששמח בגילוי יהדותו הוא סוף מעשה שכל סופר מתחיל רק יכול לחלום עליו.
כמה מילים על ההפגנות ביוון
מחקר מעניין שעשה אחד מהכתבים הפופולריים ביוון גילה שלמעלה מ85% מהמפגינים כלל אינם יודעים על מה ולמה הם מפגינים ומתלהמים.
המצב הכלכלי הקשה והגרעונות הכבדים בהם נמצאים החברה היוונית מצריכים רפורמה. ויתור על משכורת שלש עשרה, וארבע עשרה (!! איפה בעולם עווד משתכרים במשכורת ארבע עשרה??), כמו ויתורים כואבים נוספים שהם צעדים מוכרחים בשביל קבלת הסיוע.
אז על מה כל המהומה? סקר פרטי משלי שערכתי מקרב מפגינים ומוחים נלהבים הוציא להם את הרוח מהמפרשים.
ברור שיש בהפגנות צדק מסויים, שכן המצב הכלכלי מאוד לא טוב וכשכואב צועקים. אך יש זמנים בהם פשוט צריך לחשוק שפתיים ולהבין את המציאות הכואבת האמיתית ודרכי הפעולה הנכונות.
מצב כלכלי קשה..מי אשם?..
הקו האדום בשבילנו הוא אנטישמיות. לאנטישמיות מילולית אנו כלל לא מתייחסים, מפתחים מנגנון אדישות יוונית טיפוסית, או שנוהגים כמו שנהגתי עם תשובה עדינה ואמיצה תוך כדי חיוכים ושאננות לרוב.
פגיעה ברכוש זו עליית מדריגה. פגיעה בבית העלמין היהודי של סלוניקי – דבר שאירע לפני שבועות אחדים – היא דקירה בלב ליבו של כל יהודי סלוניקי. זהו בית העלמין בהם טמונים אלו ששרדו את התופת. בתוכו מוצב יד לזיכרון לאותם יהודים שחיו בעיר זו חיים יהודים פעילים ומפוארים ולא זכו לבוא בקבר ישראל.
עוד יותר כואבת העובדה שבית עלמין זה הוא למעשה בית העלמין החילופי שהוקם אחרי שנות התופת. בית העלמין המקורי בו קבורים קדושי עליון, הושחת עד היסוד. על חורבותיו נבנו בנייני האוניברסיטה של סלוניקי. פינוי עצמות, אמרתם? כאן היה פינוי מצבות לצרכי ריצוף שכונות ובניית חומות...
מה שמוטל עלינו הוא להמשיך להקרין את האור החיובי שיש בנו, להפוך את העולם לטוב ועדין יותר. לא תמיד זה יעבוד, לא תמיד יש עם מי לעבוד, אבל הרוח והנחישות, גאון יעקב, היא זו שתנצח.
