הנה טיפ:
הזן את כתובת הדוא"ל שלך, ובכל שבוע תקבל מגזין מרתק ומעשיר, עם סיפורים ומאמרים שתאהב. וזה בחינם.
אה, ואל תשכח לעשות לייק לדף הפייסבוק שלנו!
כתוב לנו

10 דרכים שיהרסו לך את החיים

10 דרכים שיהרסו לך את החיים

מאמר מאלף שלא תרצו לפספס

 דוא"ל

פעם שודד דרכים עצר נוסע ותבע ממנו את כספו באיומי אקדח. "אל תירה!" אמר הנוסע. "אתן לך את כספי. אבל אני מבקש ממך טובה. אם אגיע הביתה בידיים ריקות, אשתי לעולם לא תאמין ששדדו אותי ותאשים אותי שבזבזתי את כספי על הימורים או על משקאות חריפים ותכה אותי ללא רחמים. אנא עשה לי טובה ותירה כמה כדורים דרך כובעי כדי שאוכל להוכיח לה שהתעכבתי שלא באשמתי".

השודד לא ראה סיבה שלא להסכים לכך וירה מספר כדורים דרך כובעו של האיש.

"תודה רבה", אמר הנוסע, "אבל אתה לא מכיר את אשתי. היא תגיד שניקבתי את הכובע בעצמי ושאלה בכלל לא חורים של כדור אקדח. הנה, קח את מעילי ותירה כמה כדורים דרכו ממרחק קצר, כך שיישארו על המעיל סימני אבק השרפה. זה בטח ישכנע אותה".

כשהנוסע ראה שהלחיצה האחרונה על ההדק הפעילה מחסנית ריקה ושהשודד השתמש בכל הכדורים שיש לו, הוא התנפל מיד על השודד, הפילו על הקרקע, לקח את ארנקו ונמלט משם.1

הגנב הפנימי

סיפור זה, שסופר על ידי רבי נחמן מברסלב2, ממחיש את הדפוס הטרגי של חייהם של אנשים רבים. לכל אחד מאתנו יש גנב – נטייה שלילית השוכנת בתוכנו. הגנב הזה מנסה ללא הרף לגזול מאתנו את התכונות הטובות והרוחניות הטמונות בנו. אולם רבים מאתנו מגלים את הנכונות ואת העוצמה להיאבק בגנב שלנו רק אחרי שהוא ירה בנו את כל כדוריו. רק לאחר שהרשינו להתמכרויות הלא בריאות ולדחפים ההרסניים לאכלנו, אנו נוכחים לראות שחיינו חלולים וריקים, וסוף סוף מוצאים את האומץ להכניע את הגנב ולצאת למסע של שיקום עצמי.

עשר המכות

עשר המכות המפורסמות המתועדות בתורה – אין לראותן סתם כסדרת אירועים על-טבעיים שהחריבו את ממלכת מצרים לפני כ-3,300 שנה. התורה אינה רק ספר המתעד סיפורים עתיקים, אלא מהווה מדריך לחיים, ספר הדרכה להתפתחות הגזע האנושי. לכן, האפיזודות המתועדות בתורה מייצגות סיפורים רוחניים נצחיים המתרחשים שוב ושוב בלבו של כל אדם.

כיצד נוכל ליישם את סיפור עשר המכות לחיינו האישיים במאה ה-21?

אנטומיה של הנפש

תורת הקבלה מלמדת שכל נשמה אנושית מורכבת מעשר נקודות אנרגיה, עשר תכונות המרכיבות את אישיותה הפנימית. שלוש התכונות הראשונות יוצרות את הזהות התת-מודעת של הנשמה ושל כוחותיה הקוגניטיביים. שבע התכונות האחרונות יוצרות את הפרסונה הרגשית של הנשמה. עשר תכונות אלה, הידועות גם בשמן "עשר הספירות", מופיעות בקבלה באופן הבא:3

שם הספירה

משמעות השם

מכת מצרים

כתר

על-מודע

מכת בכורות

חכמה

תפיסה

חושך

בינה

אינטליגנציה

ארבה

חסד

אהבה

ברד

גבורה

דחייה

שחין

תפארת

חמלה

דבר

נצח

אמביציה

ערוב

הוד

כניעות

כינים

יסוד

יצירת קשר לאחרים

צפרדע

מלכות

ביטחון

דם

לכל אחד מאתנו ניתנה בחירה בחיים. אנו יכולים לזכך ולתקן את עשר התכונות הללו כדי שהן יביעו את אורנו הפנימי הרוחני, או שאנו יכולים להשחית ולהרוס את אותן תכונות עצמן על ידי שימוש בהן בדרכים לא בריאות ולא מוסריות.

מצרים העתיקה, על התוכנית הדמונית שלה להשמדה יסודית של עם שלם ולהכחדתו, בחרה ללכת בשביל השלילי. העם המצרי המקורי סילף את כל עשר תכונותיה של נשמתו. האנרגיה השלילית שנוצרה כתוצאה מסילופן של כל כך הרבה נשמות אנושיות שבה וחזרה אל ארץ מצרים בצורת עשר המכות שפקדו אותה.

בחיינו האישיים, מצרים משקפת מצב של חוסר תפקוד פסיכולוגי, שבו תכונה אחת או כמה תכונות של הנשמה נעשות מעוותות ולא מתפקדות כראוי, ובכך מעכבות את יכולתו של האדם להגשים את עצמו בצורה אמתית. השם "מצרים" פירושו – בשינוי ניקוד קל – גם "מיצרים" או "מכשולים".4 כשאנו לא מצליחים לעמוד בפני היצרים שלנו, אזי תכונותינו המסולפות יכולות לחזור גם אלינו בצורת מכות פסיכולוגיות.

עשר המכות מתאימות לכן לעשר הספירות (מלמטה למעלה, כמו בלוח הנ"ל):

1) דם – בטחון עצמי הרסני

המכה הראשונה, שבה נהר הנילוס הפך לדם, היוותה סמל פיזי לביטחון ההרסני שהפך למאפיין את מצרים – מצרים הגיאוגרפית והפסיכולוגית כאחד. במקום ביטחון קונסטרוקטיבי הבונה את האופי הרוחני של האדם ומטפח רגישות לאחרים, הביטחון "המצרי" מוליד שתלטנות וניצול כלפי אנשים אחרים.5 כאשר תפיסת הביטחון של האדם נעשית מושחתת ומסולפת באמת, היא יכולה להוביל את אותו אדם לייצר נהרות של דם, כפי שעשו אמנם בני העם המצרי.

נהר הנילוס היה התגלמות מקור הביטחון העצמי והביטחון הלאומי של מצרים. כיוון שבמצרים יורדים גשמים מועטים בלבד, החקלאות של מדינה זו ומקורות המזון שלה תלויים לחלוטין בנהר הנילוס, ולכן המצרים העתיקים למעשה בגדו בנהר הנילוס.6 מימי הנילוס שהפכו לדם שיקפו את מצבה המעוות של אומה ההופכת את הביטחון שלה לדם, בהשתמשה בעמדת הכוח והעצמה שלה כדי לשחוט ולטבוח אינספור בני אדם חפים מפשע.

2) צפרדע – אינטימיות קרה

המכה השנייה, שבה נחילי צפרדעים שרצו בכל רחבי מצרים, מסמלת את האינטימיות הקרה וחסרת הרגש המאפיינת אדם שחי במצרים הפסיכולוגית.

הצפרדעים הן יצורים אמפיביים בעלי דם קר והן מתרבות באקלים קר.7 הצפרדעים הנקבות לרוב מטילות את ביציהן בתוך מים שבהם הן בוקעות והופכות לראשנים. גם צפרדעים החיות על היבשה מטילות את ביציהן בחורים קרים ולחים.8 לכן, ובשל העובדה שביצים המוטלות בדרך זו לא מקבלות כל הגנה הורית, הפכו הצפרדעים ליצורים המשקפים – בתורת הקבלה – מצב רגשי של חוסר אכפתיות, ריחוק וקור.9

מצב זה גוזל מן האדם את יכולתו לחוות אינטימיות רגשית אמיתית עם אדם אחר כלשהו – בעל/ אישה, ילד או ידיד/ה. "האישיות הצפרדעית" מאפיינת אדם שכאשר שואלים אותו, "מה יותר גרוע, אדם שלא יודע או אחד שלא איכפת לו?", הוא משיב, "אני לא יודע וגם לא איכפת לי".

3) כינים – כניעות לא בריאה

המכה השלישית, שבה אבק מצרים הפך לכינים, שיקף את הסימפטומים של כניעות לא בריאה.

תכונת ה"כניעות", כמו כל שאר תכונות הנפש, יכולה להיות יצרנית או הרסנית. להישאר לנצח תלמיד צנוע של שיעורי החיים – זו אחת מתכונות האופי הנאצלות ביותר שיכולות להיות לאדם. היכולת לוותר על האגו לטובת אמת גבוהה יותר היא הבסיס לכל צמיחה רוחנית, כמו גם היכולת להתוודות על שגיאה או טעות שביצענו. בכל יום אנו אומרים בתפילה "ונפשי כעפר לכל תהיה". 10 המביעה את משאלתנו להישאר ענווים וצנועים נוכח מסתורין החיים הגדול. אלה הן ענווה וכניעות בריאות.

כניעות "מצרית" הרסנית היא ענווה המוחצת ומדכאת את רוחו של האדם ומקהה את חדוות החיים שלו. בסוג זה של כניעות, שבו אדם חושב את עצמו ליצור חסר-ערך שאין לו כל חשיבות ומשמעות בעולם, הרי תפיסת העצמיות כאבק חסר תועלת מתפתחת לכינים אשר מורידות את המורל ומשפילות את חיי האדם. כמו האבק-שהפך-לכינים במצרים, הרי סוג כניעות זה מוצץ את דמו של האדם ומקפח אותו מחיוניותו ומזרימת האנרגיה שלו.

רבי אהרון מקרלין ביטא זאת במלים הבאות: "עצבות אינה חטא, אבל אף חטא לא יכול לעשות את מה שעושה העצבות".

4) ערוב – אמביציה פראית

המכה הרביעית, שבה להקת חיות טרף התקיפה את מצרים, מהווה סמל פיזי של אמביציה לא-בריאה.

אמביציה היא אחת המתנות הגדולות בחיים. האמביציה היא המנוע המניע אדם להגיע לגדולות ולהשפיע בעולם השפעה של ממש. עם זאת, אם לא נזכך תכונת אופי זו, אזי האמביציות שלנו יכולות להפכנו ל"חיות טרף" שמרטשות וטורפות את האנשים שלפי תפיסתנו מהווים לנו מכשול בדרכנו להגשמת מטרותינו.

5) דבר – חמלה ערמומית

המכה החמישית, שבה מגפה משמידה את הבקר של המצרים, שימשה כהתגלמות הפיזית של תכונת החמלה הערמומית, אשר כמו מגפה, מזיקה לבני-אדם בהשקט ובלי להתבלט במיוחד.

מהי חמלה? הקבלה מלמדת כי החמלה – יש בה יותר עוצמה והיא מאריכת ימים יותר מן האהבה. האהבה לרוב מתעלמת מפגמיו של האדם האהוב; לכן, כאשר פגמים וחולשות כן באים לביטוי, הם עשויים להחליש את האהבה, אם לא להרסה כליל. החמלה, מאידך גיסא, לוקחת בחשבון את כל הפגמים של האדם הזקוק לחמלה, ומושיטה לב ויד לעזרה, ללא קשר לפגמים הללו.11 זוהי חמלה קדושה – היכולת של נשמה לחוות את הכאב ואת הצרכים של בני-אנוש זולתה.12

חמלה "מצרית" היא ערמומית, פיקחית ומוליכת שולל. חמלה מעודנת ומפתה זו משמשת על מנת לנצל את חולשותיהם של אחרים למטרות אנוכיות ולתכליות הרסניות. כאשר אדם משתמש בחמלה באופן כזה, מביא הדבר לנזק לאדם באופן השקט והפטלי המאפיין מגיפות.13

6) שחין – דחייה ברוטלית

המכה השישית, שבה גחלים לוחשות מכבשן לוהט הושלכו על האדמה והפכו למורסות על עורם של בני העם המצרי – מכה זו הייתה הסמל הפיזי לדחייה אכזרית.

בתורת הקבלה, האש14 מגלמת את רגש הדחייה, היא יכולתה של הנשמה לסרב לדבר או לאדם כלשהם.15 כמו האש, מעשה או מלת דחייה עשויים לחרוך או אף להרוס כליל את האדם הדחוי. חיבור נוסף שבין אש לדחייה מצוי בעובדה שהאש שולחת להבותיה אל-על, נעה הרחק מן האדמה. גם הדחייה מהווה כניסה פנימה ולמעלה לתוך העולם הפרטי של האדם, שכן היא מרחיקה את האדם מן האנשים והמאורעות המצויים ומתרחשים בסביבתו.

אולם, נשמה בריאה זקוקה לדעת כיצד לדחות, בדיוק כפי שעליה לדעת כיצד לחבק. תכופות נקרא האדם לסרב לדחף הרסני, לנתק מערכת יחסים לא בריאה, לומר "לא" לילד מפונק או להצעה עסקית לא מוסרית. במקרים כאלה, מדובר באש בריאה. זו אש שהורסת את השלילי כדי לבנות את החיובי.

עם זאת, כאשר יכולתנו הפנימית לדחייה הופכת לשנאה, למרירות ולאכזריות, אזי גחלי נשמתנו הופכות לכוח הרסני. כמו מורסות מכאיבות, הן מזהמות את חיינו ואת חיי האנשים שסביבנו.

7) ברד – אהבה קפואה

המכה השביעית, שבה ירד על מצרים ברד כבד שהרס את יבוליהם, היה סמל לאהבה אנוכית.

אם האש מסמלת דחייה, הרי המים, היורדים בטבעיות ממישור גבוה למישור נמוך יותר, מגלמים את איכויות הנדיבות וטוב הלב. בתורת הקבלה, זרימת האהבה מושווית לזרימת המים, המשקים ומזינים את הנשמה האנושית בחיוניותם המרעננת.16

ברם, אדם המוצא עצמו בכבלי שעבוד "מצרי", מכיר רק אהבה קפואה – אהבה המבוססת לגמרי על מניעים אנוכיים ועל שיקולים המרוכזים בעצמי ולא באדם האחר. זרימת האהבה דמוית-הגשם של אדם זה הופכת קרה וקפואה כמו ברד, ומזיקה לאהוביו במקום להזין אותם.17

פרשת "וארא" ופרשת "בוא": מן הלב אל השכל

אין זה צירוף מקרים שעשר המכות מתועדות בשני חלקים שונים של התנ"ך – שבע הראשונות בפרשת וארא (שמות ז, יטשמות ט, לה), ושלוש האחרונות – בפרשת בוא (שמות י, א – שמות יב, לג).

שבע המכות הראשונות – דם, צפרדע, כינים, ערוב, דבר, שחין, ברד – שיקפו את הסילוף המצרי של שבעת הרגשות: ביטחון, יצירת קשר אנושי, כניעות, אמביציה, חמלה, דחייה ואהבה. שלוש המכות האחרונות – ארבה, חושך ומכת בכורות – ייצגו את השחיתות החמורה עוד יותר של היכולות השכליות ואת הממד העל-מודע שבנשמה המצרית.

כאשר רגשותיו של האדם והאינסטינקטים שלו לקויים, אזי השכל השפוי והאובייקטיבי מעניק תקווה לריפוי. אך כאשר שכלו של האדם מתחיל לשטות בו, אזי השביל להחלמה ולשיקום הופך לאתגר הרבה יותר גדול.

8) ארבה – אינטליגנציה מסולפת

המכה השמינית, שבה ארבה שפלש למצרים לא הותיר אף גבעול ירוק בכל רחבי הארץ, שימש כסמל לתוצאות ההרסניות של שכל מושחת.

היכולת לבחינה, שאלה ומחקר שכלי, הייתה נשארת המתנה היקרה והייחודית ביותר של המין האנושי. היא מרשה לנו לחקור את היקום, לשפר את חיינו ולגלות את ייעודה המוסרי הגבוה של משפחת האדם. אולם אותו כוח עצמו עלול לשמש ככלי למציאת צידוק רציונלי לכל מעשה רע המתבצע תחת פני השמש וכדי להצדיק כל סגנון חיים או הרגל הרסניים.

כמו להקת הארבה שזללה את כל הצמחים במצרים והשאירה מאחוריה אדמה עירומה, כך השכל המושחת מסוגל לעקור מן השורש כל מבנה מוסרי קיים וכל יסוד מקודש ומבוסס, ולהשאיר מאחוריו חברה שוממת נעדרת כל ערכים רוחניים או עקרונות מוחלטים. זוהי הטרגדיה של השכלתנות מן הסוג "המצרי", שבה אדם נעשה כל כך פתוח לרעיונות חדשים שמוחו נשפך החוצה.18

9) חושך – שכל נעול

המכה התשיעית, שבה חשכה מוחלטת ירדה על ארץ מצרים, שיקפה את חוסר יכולתה של הנשמה ה"מצרית" המוגבלת להגשים את מלוא יכולת התפיסה שלה.

כוח התפיסה הוא היכולת של השכל להגות רעיונות חדשים ומקוריים שלא היו נגישים קודם לכן. כיצד? בכך שהשכל תופס את גבולותיו ומגבלותיו, מעכב בעד פעילותו של האגו השכלי שלו ונפתח לאור שבא ממעל – שאז האמת שהייתה בלתי נגישה קודם לכן, יכולה לעלות ולהאיר את המרחב הריק החדש שנוצר בתודעת האדם.19

כאשר אדם הוא יהיר וגאוותן, הוא מונע משכלו את היכולת לחוות הארה. הוא מכריח את עצמו להישאר בחשכה ונשאר מוגבל לנצח להשקפתו הצרה על החיים.

10) מכת בכורות – מות הזהות

המכה העשירית והאחרונה, שבמהלכה מתו כל בכורי מצרים, הייתה המכה הקשה מכולן. היא שיקפה את העובדה שההתעללות המצרית בנשמה לא השפיעה רק על יכולותיה המודעות, אלא עיוותה והרסה גם את כוחותיה העל-מודעים.

בתורת הקבלה, האדם הנולד כבכור במשפחה מסמל את האינסטינקטים ואת המניעים הראשוניים של הנשמה, השוכנים מתחת לעצמיות המודעת. קשה יותר לפגוע בממד זה של האישיות, משום שהוא נסתר ולא-נגיש. אך סגנון חיים של התמכרות והתעללות יביאו לבסוף למותו של הבן הבכור, או למותו של היסוד העל-מודע של נשמת האדם.20

זה היה ה"כדור" האחרון ששם קץ למעגל השטני של ההתמכרות וההתעללות במצרים. בני העם היהודי שוחררו לחופשי והיו בדרכם לקבל את עשר הדיברות.

מהן עשר הדיברות? הן מקבילות לעשר המכות.21 בדיוק כפי שהמכות משקפות את סילופן של עשרת כישורי הנשמה, הרי עשר הדיברות מייצגות את שביל הריפוי הרוחני שבכל אחת מעשרת הכישורים הללו, בהרשותו לכל העשר לבטא את ההרמוניה והתפארת של מהותו הרוחנית של האדם.22

הערות שוליים
1.

"לא סתם סיפורים" מאת רבי אברהם ג'. טברסקי.

2.

רבי נחמן (1772–1810), נינו של הבעש"ט ואחד מגדולי החסידות, התאפיין בכך שנהג להעביר את מסריו דרך סיפורים ומשלים.

3.

ראו תניא פרקים ג, ו.

רעיון עשר הספירות מקורו בפרק א של הטקסט הקבלי העתיק ספר יצירה, המהווה מקור מרכזי לכל כתבי הקבלה והחסידות. שמות הספירות לקוחים מפסוקים בתנ"ך (שמות לא, ג; דברי הימים כט, יא). אמנם אין הם מופיעים בספר יצירה עצמו, הן מתועדות בספרות הקלאסית של תורת הקבלה.

ספירת הדעת אינה קיימת ברשימה הניתנת כאן. שכן, כפי שמסבירים חכמי הקבלה, שתי הספירות "כתר" ו"דעת" שוות ערך זו לזו, שכן כוח יישומו של רעיון בחיים העצמיים קיים רק בתנאי שהוא נחווה ראשית בעצמיות העל-מודעת (ראו ספר המאמרים תר"ע 112–143).

4.

ראו תורה אור נז, סד ועא, וליקוטי תורה בהעלותך לג,א.

5.

ראו מדרש רבה, שמות א, לד; תרגום יונתן ורש"י לשמות ב, כג.

6.

מדרש רבה, שמות ט, ט.

7.

פירוש רבי דוד לוריא (הרבי מביכוב, רוסיה, בן המאה ה-19, מחבר "חידושי הרד"ל" על מדרש רבה) על שמות רבה י, ב. לפיכך, מספר המדרש, כי הצפרדעים שהציפו את מצרים קיררו את כל התנורים הדולקים של בני העם המצרי, ולא אפשרו להם לאפות כל לחם או עוגות (שמות רבה, שם).

8.

ישנן צפרדעים המטילות את ביציהן על צמחי מים. אחרות מטילות את הביצים בטחב לח או מחברות אותן לגזעים או לעלים של עצים הרוכנים מעל המים.

9.

ליקוטי שיחות כרך א, ע' 122.

10.

תלמוד, ברכות יז, א, נאמר בסוף תפילת שמונה עשרה הנאמרת שלוש פעמים ביום. השוו גם ביטויו של אברהם בבראשית יח, כז.

11.

ספר המאמרים 5665 ע' 48. ליקוטי שיחות כרך 12 ע' 64–65 ומראי מקום הניתנים שם.

12.

המלה האנגלית ל"חמלה" – compassion – באה מן המלים הלטיניות com ו- pati, שפירושן לסבול יחדיו.

13.

הנקודה נעשית ברורה יותר כאשר משווים בין מכת הדבר מושווית למכת הברד, שהשמידה גם היא את כל הבהמות במצרים. הראשונה התרחשה בהשקט, בעוד האחרונה אירעה בהמולה רבה (ספר הזוהר, כרך 2 ע' 31ב). ההבדל שבין השתיים ניכר עוד יותר בשמות המכות: דבר וברד. שתי המלים מורכבות מאותן אותיות. אך במלה "דבר", האות ב' היא רפה, בעוד במלה "ברד" הב' דגושה (ספר הזוהר, שם). כל זה משקף את אופייה של החמלה הערמומית, ההורגת בדממה.

14.

הן המקור והן המשמעות של המלה "שחין" הם אש וחום (ראו פירוש רש"י לשמות ט, ט).

15.

ראו ספר התני"א פרק נ; ספר הליקוטים לצמח צדק ערך "אש" והתייחסויות ומראי מקום הניתנים שם.

16.

תלמוד, תענית ז, א. תניא פרק ד.

17.

זה מסביר את המשמעות המיסטית שמאחורי העובדה שבתוך הברד שירד במצרים היו להבות אש (שמות ט, כד). האדם הקפוא והקרחוני גם הוא בוער – הוא בוער באש האהבה העצמית והיצרים האנוכיים. אכן, עודפי החום הפנימי הם הגורם לחיצוניות הקפואה הזאת. לפיכך, הברד שירד במצרים, שהוא קרח בחוץ ואש מבפנים, משקף את טבעה של האהבה "המצרית": קור המופגן כלפי אחרים יחד עם חום המופגן כלפי העצמי (רשימות הרבי מליובאוויטש, חוברת כז).

18.

כך הצהיר המלך דוד: "ראשית חכמה יראת ה'" (תהלים קיא. השוו תלמוד, ברכות יז, א).

19.

תניא, פרקים ג, יח ו-לה.

20.

ראו ספר הזוהר חלק ב עמוד כט, וספר המאמרים תקסו מאת רבי שניאור זלמן מלאדי, ע' 98–99. ספר הליקוטים (צמח צדק) ערך "בכור" והפניות הניתנות שם.

21.

סדר היום. גאולת עולם – הגדה מאת החיד"א. שפת אמת ושם משמואל, פרשת וארא.

22.

חיבור זה מבוסס על כתבי הקבלה והחסידות. ראו ספר הזוהר הנזכר לעיל; שער הפסוקים (מאת האריזל) פרשת וארא. סידור רבי יעקב עמדין, הגדה של פסח. ילקוט ראובני (מאת רבי אברהם ראובן הכהן סופר). פרשת וארא. מנחת אליהו (מאת רבי אליהו הכהן), פרק כד. פרי צדיק (מאת רבי צדוק הכהן מלובלין), פרשת בא. הפירוש הפסיכולוגי של תכונות הנשמה על דפוסיהן הבונים וההרסניים מבוסס על כתבי חסידות חב"ד.

יוסף יצחק יעקבסון
הרב יוסף יצחק יעקבסון הוא סופר ומרצה בעל שם עולמי בתורה ובקבלה. אפשר לקרוא את הגיגיו ולשמוע את שיעוריו והרצאותיו השבועיים באתר TheYeshiva.net.
כל הזכויות שמורות. אם נהנית מהתוכן בעמוד זה, תוכל להפיץ אותו הלאה בהתאם לתנאי השימוש שלנו.
 דוא"ל
כתוב תגובה
סדר לפי:
6 תגובות
1000 תווים נשארו
אפרת עמנואל 10 ינואר 2013

מעניין מאוד מאמר עומקו חדש דברים שגם המשכילים שבנינו לא היו מגיעים אליהם. ישר כח. השב

מיכאל הוד השרון, ישראל 29 דצמבר 2010

מעניין תודה! השב

rachel attias בית שמש, ישראל 31 מרץ 2010

ישר כח השב

אורלי אלינור 12 ינואר 2010

מעניין וחשוב מאמר מעניין מאד וחשוב
יישר כוח השב

מיכאל קובנה, ליטא via eshnav4chabad.org 21 ינואר 2009

"סיפור השודד" מזווית שונה מעט רציתי להתייחס לסיפור מאת רבי נחמן זצוק"ל זי"ע שמובא בתחילת המאמר. לדעתי ניתן לפרש את הסיפור (רבי נחמן בעצמו אמר שניתן לפרש את הסיפורים שלו בדרכיםומגוונות, כל עוד זה לא נוגד את דרך התורה כמובן) בצורה שונה.. אותו האיש, לא רק שלא נהג בכסילות, אלא להפך- נהג בחוכמה יתירה ע"מ להכניע את אותו השודד. למעשה אפשר ללמוד מכאן מס' דברים חשובים - את היצה"ר לא מנצחים מיד, וכמובן שלא בחייל ולא בכוח ("בתחבולות תעשה לך מלחמה"). גם שעוברים על האדם כל המשברים והגלים, אם הוא לא יעזוב את הרצון, יעבור אליו מה שיעבור, גם אם יחוררו לו את כל הבגדים - לבסוף ינצח לבטח. הכדורים במחסנית אינם אינסופיים, ויבוא הזמן שהם יגמרו. אולי דווקא המשברים והגלים יתנו לו את הכוח להכניע את אותו השודד בסוף, ובדרך הוא גם יזכה לקבל הכנעה להשי"ת (כמו שמובא בסיפור אחר של הר"ן- "לא רצה הגיבור אלא הכנעה") ולהבין שהוא בעצמו, לא מכניע ולא מנצח כלום. ואולי הכי חשוב להבין, שאותו השודד, באמת מסוגל לפגוע רק במלבושים (החיצוניות) שלנו, אבל לעולם לא בגופו - מהותו הפנימית, נשמתו הקדושה. ואולי זה כל המהות של דורנו זה - לגלות את פנימיותנו דווקא כך. השב

:) 21 ינואר 2009

יישר כח!! מאמר משכיל ומעניין
כל הכבוד על ההשקעה השב