כתוב לנו

להתנהג כיאות זה תורשתי

להתנהג כיאות זה תורשתי

תאמינו או לא, אבל להורינו השפעה עצומה אפילו מבלי שיפתחו את הפה

 דוא"ל

כמה משפיעים עלינו הורינו, סבינו וסבותינו? כמובן, הגנים שאנו יורשים מהם קובעים הרבה דברים חשובים אצלנו – החל ברמת הכולסטרול בדמנו ועד לזמן שבו יאפיר שערנו. אך מה בדבר המישור הרגשי והרוחני?

סבורני כי הם משפיעים עלינו יותר משאנו מוכנים להודות בדבר. אנו גם נוטים להפחית בערך הפוטנציאל שלהם לעצב את מערכת הערכים של הדור הבא.

מקרה רב-עוצמה הממחיש זאת מצוי בפרשת השבוע. יוסף נמכר לעבדות במצרים ולבסוף מגיע לביתו של פוטיפר. אשתו של אדוניו חושקת באיש הצעיר ויפה התואר ומנסה שוב ושוב לפתותו. יוסף עומד בסירובו ואף לא שוקל להיענות להפצרותיה. יום אחד הולכים כל בני הבית לאירוע מיוחד במקדש הפגאני המקומי. היא מעמידה פני חולה כדי להישאר בבית לבד עם יוסף. הוא מגיע הביתה כדי "לעשות מלאכתו" (בראשית לט, יא). רש"י מציע שני פירושים לכך: הפשוט מביניהם – שהוא בא לעבוד. והאחר, שהוא למעשה בא "לעשות את מלאכתו" עם האישה!

יוסף החל להסס. המוראל שלו ירד, רגש המוסר שלו הלך ונחלש ונראה היה כי הוא עומד להיכנע להפצרותיה של האישה המנסה לפתותו.

ואז לפתע פתאום קרה דבר-מה שעזר ליוסף להתאושש ולשוב לשליטה עצמית. מה זה היה? – האם בני הבית שבו הביתה מוקדם מן הצפוי? האם הדוור צלצל בפעמון? לדברי רש"י הופיע לפני יוסף חיזיון שהיה כה רב עוצמה שהיה בו כדי להשיב לו מייד את צלילותו ואת שלוותו. מה היה החיזיון הזה, התמונה הזו? לטענת רש"י, בצטטו את התלמוד, הייתה זו דמות דיוקנו של אביו שנראתה לו. יוסף פתאום ראה את פניו של אביו יעקב, ובכך שבה על כנה נחישותו במישור המוסרי.

האם היה זה מסר טלפאתי שהועבר מארץ הקודש? על פי הפשט, הרי בשלב זה יעקב אפילו לא ידע שיוסף חי. הוא נעדר ונחשב כמת, סבר שהוא נטרף על ידי חיית פרא. ההבנה הפשוטה של קטע תלמודי זה היא שיעקב זכר את אביו והעלה את חיזיון פניו, פני אב, התמונה הקלאסית של איש חכם בעל זקן ארוך ולבן. כשתמונה זו במוחו, יוסף מצא מרץ רוחני מחודש שבעזרתו יכול היה להתגבר על הפיתויים הנקרים בדרכו.

יש העשויים לפרש אפיזודה זו כך שיוסף לא רצה לאכזב את אביו הקשיש. אחרים עשויים לראות את התמונה כאמצעי לעורר ביוסף את משאביו הרוחניים החבויים. כך או כך, יוסף – כשתמונת יעקב ניצבת לנגד עיני רוחו – לא היה מוכן לאבד את הרמה המוסרית הגבוהה. הוא לא היה יכול ואף לא רצה לעשות זאת לאביו. ודרך אביו זכר יוסף את זהותו שלו – בנו הגאה של יעקב ונכדם של יצחק ושל אברהם.

זוהי ההשפעה שהייתה ליעקב על יוסף, וכזו אף ההשפעה שכל אב ואם, סב וסבתא, מסוגלים להשפיע על צאצאיהם. כמובן, כדי שהתמונה הזו תהווה סמל מוסרי כלשהו, צריך שילדיהם יכבדו אותם כגברים וכנשים בעלי שיעור קומה. אם תמונת ההורה או הסב תשלח לאדם הצעיר מסר האומר "עשה זאת, בני!", ברור שהמערכת תיכשל. אני יכול לומר בבטחה שאלמלא נשאתי בעיני רוחי את תמונתם של אבי וסבי ואילולא השפעתם המעודנת עליי, מעולם לא הייתי הופך לרב. הם לא דחפו אותי כלל, אולם השפעתם הייתה עמוקה. תמונתם, אופיים ועצם ישותם, די היה בהם כדי להדריכני בכיוון הנכון במהלך רגעי המבוכה והבלבול של ימי צעירותי.

יוסף כמעט איבד את דרכו בארץ מצרים, אך הייתה תמונה אחת – תמונת אביו שנצטיירה לפני עיני רוחו – שהצילה אותו מחטא וסייעה לו להגיע לגדולות. מי ייתן וכולנו נהיה מודלים טובים לחיקוי, וכי תמונותינו שלנו תיתנה השראה אמיתית לילדינו ולנכדינו.

יוסי גולדמן
הרב יוסי גולדמן נשלח בשנת 1976 על-ידי הרבי מליובאוויטש לשמש כשליח בקהילה היהודית ביונהסבורג, דרום אפריקה. הוא רב מכובד בקהילה המקומית, ויושב-ראש האגודה הרבנית של דרום אפריקה.
כל הזכויות שמורות. אם נהנית מהתוכן בעמוד זה, תוכל להפיץ אותו הלאה בהתאם לתנאי השימוש שלנו.
 דוא"ל
כתוב תגובה
סדר לפי:
1 תגובה
1000 תווים נשארו
יצחק ישראל 20 נובמבר 2013

למה היה צריך יוסף דמות. אביו כילד. הייתי. אוחז בידו של אבי זצ״ל. לאין. שהיה הולך. היה מחזיק בידי. פעם. בדרכינו. ראיתי. כדור מתגלגל לכביש . הרפתי. מיד אבי ורצתי. אל הכדור . אך. נעצרתי פתאום. הבטתי. לאחור לאבא. וראיתי. את ידו המושטט אלי במחשבה אחת מאד חפצתי. בכדור. אך. היד היתה חזק. יותר. רצתי ליד של אבא ,אבא. לא שאל. למה רצתי לכדור . רק מדוע לא אמרתי שאני רוצה את הכדור הוא היה מגיש לי אותו לשחק בו .אם הילד שהיה. בעליו , המשכנו ללכת אבא. אמר לי מזה יש ללמוד דבר. חשוב , והוא. הקב״ה. הוא לכולנו. הוא אוחז בידנו בכל זמן והולך איתנו בכל דרכינו. גם בדרכים. שלא כדי שנלך. שם אבל הוא מחזיק בידנו ואין אפשרות שח״ו נלך לאיבוד או משהו יקרה לנו. כי. הקב״ה מחזיק בנו ,אבל. שאנו עוזבים. את הדרך הולכים למקום הפתאומי היד מושטט הקב״ה אומר. שובו אלי ואשובה. עליכם. אין אפשרות שהקב״ה יעזוב אותנו, גם. אם נרצה ל השב